סיפור בדיוני-אמיתי על האודישנים ל"האח הגדול": כתב מגזין "פירמה" מספר - איך כמעט הייתי בובליל

טלפנית מהפקת "האח הגדול" העירה אותי משנתי. מבולבל, שאלתי אותה אם לא היו בארץ כבר אינספור תוכניות ריאלטי באותו סגנון, כמו "פרויקט Y". היא אמרה שהפעם זה "האח הגדול" המקורי, בלי חיקויים, הזיכיון לפורמט נקנה.

לפני שמסכימים להגיע לאודישן, יש דחף לנסות להרשים את הטלפנית. זה מיותר, אין לה משקל בהפקה. בכל זאת עיביתי את הקול. אמרתי "המממ", "אהמ" ו"אה-הה" ארוכים. היא ביקשה שאביא לאודישן תמונה. חשבתי לחסוך הדפסת צבע ושאלתי אם אוכל להביא תמונת שחור לבן. לא הייתה לה תשובה לכך. ההנחיות שקיבלה היו מסוימות מאוד. לא ביררתי אפילו אם הם מתכוונים לשלוח לי מונית. לפני חודשיים הייתי מועמד לריאלטי בשם "היפה והחנון". לאחר שעברתי שני אודישנים וזומנתי לשלישי, סירבתי להגיע בלי שיסיעו אותי מהבית או ישלמו החזרי נסיעות. הם סירבו.

בחנות לצילום מסמכים הדפסתי תמונת שחור לבן קטנה שלי. כדי לא להיראות אובססיבי וכדי להבהיר שאני לא שם על הכללים, החלטתי שלא אשקיע זמן ומשאבים בהדפסת צבע. לאודישן עצמו הגעתי באוטובוס, למקרה שלא אתקבל.

יום 02

האודישן היה המוני. לא הייתה משמעות אמיתית לשעה שקבעו לי להתייצב בה. בחדר עם שולחנות כתיבה אפורים מילאו כעשרים מועמדים טופסי הרשמה. במאה ועשרים הדקות שביליתי שם קיבלתי רושם שאני רק חלק קטן מהאופרציה של אותו יום. מזכירי ההפקה שהיו אחראים על הרישום אמרו שהם עובדים על העסק שבועות, כל יום עד תשע בערב, שאלפי מועמדים נבחנים. בחוברת מרובת הדפים היו שאלות מכל הסוגים. ניסיתי לענות תשובות קצרות ומעניינות בלי להישמע הזוי מדי. נזכרתי בחבר אחד שלי שהשתתף ואף הגיע לגמר ריאלטי שלא הצליח במיוחד. משפט הסיכום שלו בחדר הווידויים היה "המיינסטרים הוא המקום ההזוי ביותר". ניסיתי להישמע ממוצע סטנדרטי, קצת חנון, אחד שהגיע מנישה ברורה, אבל יכול לבלוט.

בעמוד השאלות הראשון נתבקשתי לתאר את עצמי בשלושה שמות תואר. כתבתי: "ענייני, חתיך, רופס". בשאלה הבאה נשאלתי אם אני מעשן סמים או סיגריות. כתבתי שאני מעשן דמויי סיגריות מפלסטיק בטעם אורנג'דה. העבודה הכי מעניינת שעבדתי בה: סלקטור במסיבה ביתית. עיתון מועדף: עיתון האופנה לגבר "GQ". גיבור: שמעון פרס. מסביבי המשיכו לחלוף ישראלים מכל הסוגים. דוגמניות, קבלנים, אנשי רוח וחיילים. חלקם חזרו זה עתה מטיול ארוך בדרום אמריקה. הבנתי שהמאחד את כולם הוא "הישרדות", שהיה אז הלהיט, הריאליטי הלאומי שכולם ראו ואני קראתי עליו כל שבוע את הביקורות.

השאלה האחרונה הייתה מדוע לדעתי אני מתאים לתוכנית בסגנון "האח הגדול". עניתי שאני מתאים כי אני לא קלסטרופוב. הנחתי את העט. דמיינתי את עצמי מכין סלט במטבח מול כל המצלמות הקטנות. כלוא בבית, העולם החיצון יהא לגורם נעלם; גודלה של ישראל ייהפך לאינסופי. בעמוד האחרון של השאלון חתמתי על נאמנות לפורמט. חשבתי שמעניין יהיה לשנות את הקונספט של "האח הגדול" ולעשות תחרויות שכונתיות, אזוריות, מחוזיות ורק אז את התחרות הלאומית - מה שיאפשר לכל האנשים שהגיעו אתי לאודישן להשתתף. בחדר הסמוך חיכיתי חצי שעה לריאיון המצולם. לא דפדפתי בחוברות ולא שתיתי מים כדי לא להסגיר פרטים על עצמי בפני המתמודדים, מתחריי הפוטנציאליים.

כשנכנסתי, התחקירנית שאלה אותי דבר ראשון לגבי קשריי הרומנטיים הקודמים. אמרתי שהזמן הארוך ביותר שהחזקתי עם בחורה היה חודשיים, עד אתמול. לאחר שתיקה קצרה דפדף התחקירן בשאלון שלי ושאל לְמה התכוונתי כשכתבתי ששפכתי בירה על מישהי שיצאתי אתה ותפסתי מתנשקת עם אחר. אמרתי לו שהייתי גאה לעשות זאת. סיפרתי שהבחור שהיא התנשקה אתו איים להרביץ לי כי גם הוא נרטב. כדי שלא יעשה זאת, סיכמנו שתתנשק אתו עשר דקות מול הפרצוף שלי. התחקירנית אמרה שנשמע כאילו אני מדקלם טקסט מוכן מראש מטלפרומטר. עניתי ש"נראה לי שנחמד לפעמים לצאת עם בחור שמדבר אלייך בקריינות. הבנים שפונים אלייך ייחודית הם כרגע הרוב השכיח. לא?" היא הנהנה בהסכמה.

יום 03

שיחת טלפון נוספת הודיעה לי שעברתי שלב ואני מוזמן לאודישן שני. היה עליי להמציא אישור רפואי ותעודת יושר מהמשטרה, ולהביא אותם אתי. המחשבה על כך שעכשיו תורי לעבוד בשביל התוכנית גם מעבר לאודישנים ולנוע בין רופאים ותחנות משטרה בזמני החופשי וללא תמורה הוציאה לי את החשק. תכננתי להגיע לאודישן בלי אף אחד מהטפסים, אלא אם כן אעבור במקרה בדרך ליד מרפאה. שאלתי את המפיקה בטלפון אם זה השלב שבו המועמדים מקבלים מונית עד הבית. היא צחקה ואמרה שרחוק מזה. שאלתי בגמגום מתי התוכנית אמורה להתחיל. היא אמרה שבאזור ספטמבר. חשבתי לעצמי על שלושת החודשים, מקסימום הזמן שבו אפרד מהבית שלי. תהיתי מה אשאיר מאחור. התחבטתי מה אכתוב במענה האוטומטי להודעות האימייל ומה אקליט במזכירה. "יצאתי לשבועיים עד שלושה חודשים"? איזו מזוודה אארוז? סיכמתי שריאלטי זה הדבר הלא מתוכנן היחיד שיש לאנשים לעשות. אנשי עסקים, דיפלומטים, מטיילים, פרפורמרים - כולם יודעים מתי יחזרו ויכולים להשאיר מספר חירום שבו ניתן להשיג אותם. אם בחורה נכנסת להיריון היא תמיד מצליחה להעביר הודעה לאבי התינוק. השתתפות בריאלטי היא תירוץ ההתנתקות היחיד המקובל בחברה. בסופו של יום תהיתי אם הפקת "האח הגדול" תופסק בגין מלחמה לא קונוונציונלית ואיפה זה ישאיר אותי. בטח גם אז לא יממנו מונית.

יום 04

האודישן השני. הפעם, הודיעו לי, אשב מול תחקירן ותחקירנית בחדר גדול יותר. לפני כן הוכנסתי לחדר קטן עם שולחן למילוי שאלון נוסף. הרגשתי שמטרת השאלון החדש היא לספק חומר לריאיון למקרה שהתחקירנים איבדו את השאלון הקודם. החלטתי שאענה בקצרנות מחשש שזה אחד משאלונים רבים נוספים. בתחילה נתבקשתי לתאר את יחסיי עם הוריי. עניתי "קולגיאליים". בשורת התחביבים ציינתי תחביב אחד, פינג-פונג. ענייניות יתר, כתבתי, היא חולשתי העיקרית. אנשים שהסתכסכתי אתם: אקסיות לעתיד, מוזיקאים. בסעיף עבודות הבית ציינתי שאני עושה לבד עדכונים לתוכנת האנטיוירוס, ומתעייף לחכות לשליח הכביסה.

בשלב זה חששתי שוב שאולי התחכמתי מדי. עם זאת, מביך ולוזרי עוד יותר למחוק ולעשות שינויים. בסעיף ההידלקויות כתבתי שאני נדלק רומנטית ממבט חודר, מוסיף ערך מוסף ליחסים כאשר אני משחק עם היד בשׂערי המתולתל, ושהיו לי רומנים עם שתי אמניות במקביל. השאלה האחרונה הייתה אם אני מנהיג. עניתי שאני רואה עצמי סגן מנהיג עקב חיבתי לאשרר הוראות ולא ליזום אותן.

כשנכנסתי לשיחה עם שני התחקירנים לא זכרתי דבר אחד שכתבתי. אחרי שהביטו בדפים שהגשתי, הם שאלו אותי איזה ערך רומנטי בדיוק אני בדיוק מוסיף ליחסים או לזוגיות. ביקשתי שיחזרו על השאלה ועל התשובה שכתבתי בדפים. במקום זה, המשיכו הלאה. השיחה עברה לדיון על היותי מחזר סדרתי, אחד שלא מגוון ומפחד מחידושים. מחיתי על ההגדרה.

יום 05

תחקירנית חדשה התקשרה, אמרה שהיא מערוץ 2 והזמינה אותי לאודישן של "האח הגדול". היא אמרה שקיבלה את מספר הטלפון מאחד החברים שלי ב"פייסבוק". ממדי הבלגן בהפקה החלו להתגלות, זו הפעם השלישית שבה נתבקשתי להגיע לאודישן הראשון. פעמיים נוספות התקשרו אליי כדי שאמליץ על חברים לתוכנית. ביקשתי שישלחו לי מייל, כך אוכל לחזור אליהם עם רשימת שמות וטלפונים. אף מייל לא הגיע, כל השיחות מההפקה היו ממספרים חסויים. בשום שלב לא יכלתי ליצור אתם קשר. עוזרי הפקה שונים וטלפנים פוטרו והועסקו מדי שבוע מחדש. התחלתי להרגיש שהאודישנים בלתי נגמרים ולא מנוהלים נכון, שגם מי שהתקבל לתוכנית מוזמן כנראה פעם אחר פעם לאודישן הראשון. אחד התחקירנים אמר לי שהאודישנים אורכים חודשיים, אחר אמר ארבעה חודשים.

יום 06

שיחת טלפון הזמינה אותי לאודישן שלישי, לאותו היום. הפעם הובטח לי שכולם מוזמנים לשעה 13:00 כך שאין המתנות. שמתי שעון מעורר. בשעה 12:30 נראה לי חסר סיכוי להגיע לרמת גן, עיר האודישנים, והברזתי. בערב התקשרה התחקירנית. עשיתי כאילו אין לי מושג על מה היא מדברת. זה לא נראה לה מוזר. מיד קבעה לי תאריך אחר.

יום 07

הברזתי מעוד אודישן. לא יכלתי להתייחס לטיולים השבועיים למתחם הבורסה כמשהו שכדאי לקום בשבילו. בסביבות השעה 16:00 הגיע טלפון נוסף מההפקה. מלמלתי שהייתי בחו"ל כשהתקשרו אליי קודם, בצד הירדני של ים המלח, ושאני מוכן להגיע לאודישן רק אם חבר שלי ייבחן לצדי. הטלפנית אמרה שלדעתה מוקדם להציב תנאים. שאלתי אם בווילה עצמה זה לא יהיה מאוחר מדי. היא לא הבינה.

יום 09

מתנשף, הצלחתי להשתחל לבית האח הגדול למבחן המצלמות והמיקרופונים. הכול נראה תקין. התקלחתי, בדקתי את הכריות, את הקפיצים במיטות, וראיתי את ניקי. גם היא הגיעה לחזרה הגנרלית. אמרתי לה שאם יקרה בינינו משהו היום, יזום או לא, זה לא ישודר לעולם. היא אמרה שגם אם היינו מתקבלים השידור היה מוחשך בקטעים הלוהטים. קפצנו יחד לבריכה. דמיינו שהדלתות נסגרות, המצלמות רצות וכל המדינה רואה אותנו שוחים. למחרת דוּוח במדור הברנז'ה של "NRG" שבדיקת בית האח הגדול בנווה אילן הוכיחה את עצמה. "כשדוחסים שלושה חודשים ליום אחד חייב להיות סקס תוך שעתיים" נכתב בכותרת.