תעשה לי פתק: על דרך הייסורים הביורוקרטית המזומנת לזוגות העוברים טיפולי פוריות בישראל

ההתמודדות עם שלושת הפרמטרים האלה מתמזערת לממדי גרעינים שחורים, לעומת הקיר החלקלק של הביורוקרטיה שעליו הם יידרשו לטפס שוב ושוב בדרך לתינוק המיוחל. בדרך יצברו קלסר עבה, מלא טפסים וחותמות, עצבים מרוטים וחוסר אונים בכמות מדאיגה.

זה מתחיל בפתיחת התיק. תהליך שהיה יכול להיות פשוט, הופך בכל קופות החולים לסאגה מייגעת הכרוכה בפגישה עם רופא פריון: גינקולוג מן השורה לא רשאי לכתוב את ההפניה המבוקשת כדי לזכות באישור הקופה לתהליך. את ההפניה לוקחים למזכירה, ששולחת את בקשה לקופה. האישור יכול להגיע בתוך יום, במקרה הטוב, ואחרי שבועות של ויכוחים נוקבים עם הרופא המחוזי במקרים אחרים.

עם האישור צועדים בני הזוג לבית המרקחת, כדי לרכוש את התרופות שרשם הרופא בבדיקה החוזרת, רק אחרי שכבר עשו אולטרה-סאונד, וזה מתבצע בדרך כלל בסניף המרכזי והעמוס לעייפה של הקופה. גם שם הם יחכו בתור, וכל זה אחרי בדיקת הדם שעשתה האישה אצל האחות בבוקר, בסניף הקרוב לביתם.

אם חלילה יזדקקו לבדיקת דם ביום שישי, ייאלצו לרוץ ולחפש מעבדה פרטית, כי בחלק מקופות החולים המעבדות סגורות בשישי ובערבי חג. אחר כך יתווכחו עם הקופה על ההחזר שמגיע להם.

במשך זמן ההזרקות, עניין שנמשך בין שבוע לשלושה שבועות, יכול הרופא לשנות מינונים וסוגי תרופות באופן מיידי, מהיום לעוד רגע. לא תמיד הרופאים זמינים באופן ממשי, ולכן הם נוהגים לשלוח למטופלת מרשם בפקס. חבל שבתי המרקחת מסרבים לקבל מרשם בפקס כשמדובר בטיפולי פוריות. אז בני הזוג חייבים לרוץ אחר הגינקולוג, ואז למהר לבית המרקחת, לפני שייסגר.

כל זה רק מכין את שלב האשפוז לצורך שאיבת הביציות, שפותח את המירוץ אחר טופס 17, שאותו לא נוטות הקופות לחלק - מטעמי חיסכון. מכיוון שברוב המקרים ההיריון לא מתרחש בסבב הטיפולים הראשון, עוברים בני הזוג את הדרך הביורוקרטית המענה הזו שוב ושוב, בעיקר אם יש הפסקות בין הטיפולים.

נדמה שעם קצת רצון טוב ועם הנחיה מלמעלה, יכולות היו קופות החולים לשחרר את הסיבוכים - למשל, באמצעות הקמת מרכזים לנשים שעוברות תהליכי פוריות, שבהם ירוכזו הבדיקות והתרופות - כדי להקל על אלה המשתוקקים לילד והמכלים את כוחם מול פקידים וניירות, במקום לשמור אותם לקראת הילד.