צללי המוזיקה: איפה עדיין מרוויחים בתעשיית המוזיקה הגוססת?

כמה פעמים שמעתם את הפתיח של "האח הגדול", את זעקת ה"אה-מא-יה-אה" של "הישרדות", או את פריטת הגיטרה של "בטיפול"? קל שלא לשים לב, אבל הצפייה בטלוויזיה מלווה במוזיקה. מוזיקה שאולי לא בולטת בעלילה, אבל משתרשת עמוק בתודעה, והופכת למזוהה עם התוכניות לא פחות מאשר יוסי בובליל, דן מנו או אסי דיין. אמנם קליפים והופעות חיות עדיין מהווים חלק הארי מהפעילות הטלוויזיונית של המוזיקאים לסוגיהם, אבל לצדם קמה תת-תעשייה תוססת, בוודאי אחת הרווחיות שפועלות היום בשוק המוזיקה, שתרה אחר מקורות הכנסה חדשים.

אם בעבר הלא רחוק גזרו המלחינים את עיקר תמלוגיהם הבלעדיים מהרדיו ואת המכירות מחנויות התקליטים, הרי שהיום שם המשחק הוא הטלוויזיה, על שלל הווריאציות שהיא מציעה. כל פסקול שמולחן לדרמת איכות, כל אות פתיחה לתוכנית ריאליטי, ואפילו נעימה שתתנגן ברקע של טלנובלה אוורירית בעת שאחת הדמויות תפתיע בבשורה סנסציונית, נוצרים בידי מלחין, שגוזר עליו קופון כפול - הן על הזמנת המנגינה, והן בדמות תמלוגים על השימושים החוזרים בה בעתיד.

"לא רק בארץ, אלא בכל העולם - ההיצע המוזיקלי מוסת והולך לכיוון של סינק (סינכרוניזציה)", מסביר חיים צינוביץ', פעם זמר מצליח ופרובוקטור לא קטן ("השרוף"), וכיום יצרן ואיש שיווק מוביל של צלילים לכל דורש, ועדיין פרובוקטור לא קטן. "אלה לא מקורות הכנסה אלטרנטיביים, זה המיין", הוא מדגיש.

הסינק - התאמת מוזיקה לתמונה המשודרת, שצינוביץ' מכוון אליו, הפך למכרה הזהב הגדול של הענף, במיוחד בארץ, ובמיוחד בשנים האחרונות. איך נבין אחרת שפנינה טורנה "מוטרפת", אם לא נשמע את מנגינת "הקרוסלה התקלקלה" שליוותה אותה בכל פעם שבה הופיעה ב"אח הגדול VIP"? איך נדע להיות במתח ברגע המכריע בשאלת הכול-או-כלום של חידון טלוויזיוני מורט עצבים? ומתי נדע ש"הישרדות" חוזרת לעונה נוספת? מישהו צריך לדאוג לכל הצלילים האלה, בין אם מדובר בצפצופי אלקטרוניקה ובין אם במקטעי בארוק קלאסיים. דרמה או קומדיה, ריאליטי או תעודה, סרטי קולנוע ושעשועונים - כולם זקוקים למוזיקה להעצמת הדרמה, להכוונת הצופה, או לקידום העלילה.

כל דקה קובעת

כמו כל תעשייה ברנז'אית, גם כאן היא מוגדרת ברשימה סגורה ומצומצמת של בעלי עניין. היוצרים שמאחורי הצלילים הם בדרך כלל שמות אנונימיים למדי לגבי הציבור הרחב, אך עובדים בקביעות בתחום ואחראים לרוב רובם של הקולות ושל המנגינות המוכרים לנו מכל התוכניות - החל בסדרות הנוער ועד לעוגני פריים טיים במשקל כבד. הצופים ככל הנראה אינם יודעים, אבל צינוביץ' אחראי לנעימות ולאותות שהם מכירים היטב מ"קחי אותי שרון" ומ"הכספת" בעבר, ועד ללהיטי הרייטינג "ארץ נהדרת" ו"הישרדות".

ערן פריאון, שזה אך שב ארצה מכמה שנות עבודה בתחום בניו יורק, עומד מאחורי צליליו של "פרויקט מסלול" המדשדש, אולם גולת הכותרת של עבודותיו היא בוודאי הצלילים שהפיק, יחד עם אחיו עופר ושותפם יקיר בן-טוב, לדיירי וילת "האח הגדול". "הפורמט נקנה מחו"ל בלי אף צליל, וכתבתי את כל המוזיקה מ-א' ועד ת'", הוא מספר. "הם משתמשים במוזיקה המון, כמעט בכל הפרק, אולי חמישים ומשהו דקות בכל פעם".

כמה שווה כל דקה כזו לפריאון? "באנגליה משלמים בערך 90 ליש"ט לדקת שידור (כ-550 שקלים)", מספר צינוביץ', המוכר את מרכולתו המוזיקלית ברחבי תבל. "בארצות הברית", משיב פריאון בצער, "המוזיקה מתוגמלת באופן יחסי לפי הרייטינג, ותוכניות שעשו רייטינג גבוה תגמלו את המלחינים שלהן בהתאם".

בארץ, הערכות הגורמים בענף מדברות על טווחים הנעים בין כ-100 שקלים לדקה בערוץ 2, עבור בכרבע מזה בערוץ 10, ועד לשקלים בודדים בערוצי הכבלים והלוויין. תכפילו את הסכומים האלה, נגיד, ב-32 פרקי "האח הגדול" או ב-39 פרקי "הישרדות", הביאו בחשבון שכל פרק כזה יכיל מן הסתם קרוב לשישים דקות של מוזיקה, הוסיפו לזאת את התשלום (ארבע-חמש ספרות, בדולרים) עבור העבודה עצמה, ותקבלו תמורה נאה בעד האגרה (ראו מסגרת בעמוד הבא).

כותב המוזיקה הוא לא בהכרח אנונימי. פעמים רבות יעדיפו בהפקות להיות מזוהות עם שם מוכר יותר בקרב הציבור, שייתן תוצאות יחצניות ולא רק אמנותיות. למשל, קרן פלס הלחינה את "מה שדרוש לרווק"; אסף אמדורסקי הנדס את הצלילים שליוו את הדרמה המדוברת של הוט ושעונתה הראשונה שודרה גם בערוץ 2, "הבורר"; ב"רביעיית רן" ליהקו את דניאל סולומון לתפקיד מוזיקאי אחראי; וגם גל הטלנובלות של השנים האחרונות נעזרו בשירותיו של מפיק הדאנס הנרי כדי להקנות לסדרות "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה" את הנופך העדכני המתבקש.

ועדיין, ברוב המקרים מדובר במלחינים הרחוקים לא רק מהתודעה הציבורית, אלא גם מעבודה בשוק המוזיקה ה"מסורתי", המוצא את ביטויו בעיקר ברדיו. כזה הוא רון קליין, שהלחין את הסדרות "כנפיים" ו"כסף קטלני", ושהועמד השנה לפרס האקדמיה עבור המוזיקה שכתב ל"סרוגים" (אמדורסקי זכה על "הבורר"). קליין מעיד על עצמו כי הוא "לא מרגיש בנוח בחזית הבמה" ושיותר נוח לו לעבוד בבית. "המשיכה שלי כלפי כתיבה לתמונה התחילה עוד כשלמדתי ברימון. המורה שלי העביר אליי עבודות בתחום, ולאט-לאט זה התקדם. עורכים שעבדתי איתם זרקו את השם שלי, וזה התגלגל".

ואפשר להתפרנס מזה בקביעות?

"אני שולח את לחמי, עושה הרבה מוזיקה לסטודנטים ולסרטים של כל מיני ארגונים בחצי התנדבות, אי-אפשר לדעת מה יצא מזה. אני גם חוטא ב'מוזיקת ספריות' מדי פעם. כלומר, לא מקבל שום תגמול עבור ההכנה, אבל המוזיקה נשלחת לכל מיני מקומות בעולם, ואם נעשה בה שימוש אני מקבל תשלום עבורה".

מוזיקת הספריות, בניגוד למוזיקה מוזמנת, היא מקור הכנסה שמנמן, אולם חמקמק אף יותר. צינוביץ' מסתובב בעולם עם "קטלוג של 8,000 קטעים על הארד דיסק, ממוינים עם מנוע חיפוש לפי קטגוריות, ז'אנרים ומצבי רוח", הוא מעיד בסיפוק. כבר למעלה מעשור שהוא מצליח למכור יצירות כאלה לשימוש טלוויזיוני יוקרתי, בעיקר בארצות הברית. "בדרך כלל, העורך המוזיקלי של הסדרה לוקח רפרנס, ואז מנסים להשיג את היצירה", הוא מסביר את שיטת העבודה. "אבל במקום להשתמש בשיר מקורי של להקה מוכרת ולשלם על השימוש כמה מאות אלפי דולרים, הוא יכול להשתמש בקטע דומה שלי ולשלם עליו רק עשרות בודדות של אלפי דולרים".

מוזיקאים מתוסכלים? לא ממש

בניגוד לתמונה שעשויה להיווצר, לרוב לא מדובר בברירת מחדל למוזיקאים מתוסכלים שלא הצליחו למכור את מרכולתם לציבור הרחב. פריאון, שבזמן שהתגורר בניו יורק עבד עם כוכבי ענק דוגמת ג'יי-זי ומריה קארי, הוא דוגמה למי שמאושר בחלקו. "אין פה משהו שממש מדליק אותי, אני לא מתחבר כל-כך לטעם הישראלי ברדיו", הוא מבטל אופציה להפוך למפיק מוזיקלי בזירה המקומית. "שרית חדד מדליקה אותי, ובאמת עשיתי איתה את שיר הנושא לסדרה 'הבובלילים' בערוץ ביפ, קובי פרץ די מדליק. עשיתי גם איזה שיר למיכל אמדורסקי, שנגנז בסופו של דבר. אבל אין פה משהו שבוער לי לעשות שאני לא עושה עכשיו".

וזה מה שמספק אותך, לכתוב ל"אח הגדול"?

"אני אוהב את העבודה שלי, וגם מוזיקה לריאליטי אני כותב ממש כאילו מדובר בדרמה איכותית".

סיפוק דומה מפגין גם טל ירדני, מלחין טלוויזיוני שאחראי לרוב יצירותיהם של הוריו דודו וטמירה (טד"י הפקות, בית היוצר של "כוכב נולד" ושל "השיר שלנו"), וגם לסדרות כמו "מסכים" (יס), "עד החתונה" (ערוץ 2) ו"השמינייה" (ערוץ הילדים). "אם הייתי רוצה לכתוב ולהלחין רק מוזיקה קלאסית לתזמורות, הייתה בזה אולי בעיית פרנסה", הוא אומר. "אבל העבודה היומית שלי זה לקבל תמונה ולחבר לה מוזיקה, ואם הייתי צריך לבחור משהו אחד לעשות עדיין הייתי בוחר בזה. יש שם כל המגוון של מה שאני יכול לעשות. זה תחום חי ונושם של מוזיקה קלאסית, בלי שאפילו שמים לב".

"לא תמיד ביצירה שלך, מחוץ לטלוויזיה, אתה יכול להתעסק עם אורקסטרות או לעשות טרנטלות איטלקיות", מוסיף צינוביץ'. וירדני מעיד כי "גם לתוכניות ילדים אני כותב פוגות, וזה לא קיים בתחומים אחרים. במוזיקה הקונצרטנטית יש קו ישיר בין באך להיידן ולמוצרט, והיסטורית זה מגיע עד להאנס זימר (ממלחיני הפסקולים המובילים בעולם, כולל הסרטים "גלדיאטור", "מלך האריות" ו"צופן דה וינצ'י", ל' נ'). הבסיס למוזיקה קולנועית הוא תזמורתי וקלאסי, ורק שם בעצם נמשך גם הקו של האופרות".

ובכל זאת, אף שפריאון, ירדני וצינוביץ' מביעים כל אחד גאוות יחידה במפעליו לערוץ 2, יש המתארים היררכיה ברורה בתחום, על-פי יוקרת הפרויקט הטלוויזיוני שהולחן, והמהווה נדבך ב"מיתוג איכותי". מנהלו של אבי בללי, למשל, שכתב מוזיקה לדרמות נחשבות כמו "בטיפול" ו"להוציא את הכלב" ב'הוט', העדיף שלא לשתף פעולה עם כתבה זו, בנימוק ש"עם כל הכבוד ליוצרים האחרים, זה כמו שתעשה כתבה על שחקנים עם כמה בוגרי סטודיו למשחק, ותביא לשם גם את משה איבגי".

צינוביץ' מטעים כי "בהתחלה, כשהעיפו אותי מ'הליקון' והתחלתי לעשות מה שאני עושה, אמרו שאני זונה, שמכרתי את עצמי. אבל היום כולם רוצים להיות איפה שאני ולעשות מה שאני עושה. מבחינתי, עכשיו לחזור לשאוף לעשות מוזיקה לרדיו זה כמו דוגמנית שכבר הפכה לשחקנית רצינית ורוצה לחזור לדגמן".

הוליווד מעבר לפינה

אין זה אומר שתעשיית ההלחנות חפה מלחצים ומבעיות. רומן ויינשטיין ואיתי שטיינברג, צמד צעירים אמביציוזיים עם רקע בינלאומי עוד משחר נעוריהם בענף הטראנס, שנחתו בלב תעשיית המוזיקה המשודרת בזכות לינק מוצלח עם צינוביץ', יכולים להעיד על חלק מהם. "סגנון העבודה פה ממש דפוק", אומר ויינשטיין. "אף אחד פה לא אוהב איכות, ומתפשרים מתוך חוסר תקציב ולא משקיעים את הנשמה. כולם נשמעים אותו דבר, המוזיקה מגעילה ולא מתפתחת. אין לי פה ממי ללמוד, מספר ההפקות מזערי, וזה תמיד אותם שמות. תומר בירן (מלחין פרסומות, ל' נ') עושה בערך 80% מהעבודות פה. והוא עובד מצוין באמת, אבל לא נותנים פה הזדמנות לאמנים צעירים עם ראש חדשני, כי מעדיפים ללכת על בטוח".

התמלוגים, לפחות, מנחמים אתכם?

"מבחינת תמלוגים לטלוויזיה, הסכומים די על הפנים. הסכומים הגדולים זה מהסלולרי, אבל בלי הזכויות על המאסטר (קובץ ההקלטה המקורי, ל' נ') זה עדיין סכום די נמוך. הרינגטון של 'הישרדות' היה להיט מטורף, דפקנו עליו קופה יפה כיוצרים, אבל לא כמו החברה המפיקה שהמאסטר בבעלותה, שעשתה ממנו אולי 200 אלף שקל. רק על הקאבר שעשו לו בחברה אחרת, הרוויחו 130 אלף שקל. רינגטונים זה שוק שבאמת הולך. אבל בטלוויזיה, על סדרת האנימציה 'סלבס' שעשינו ל'יס' קיבלנו שקל לדקה. שקל לדקה! זה זלזול באמנים".

אם זה יהיה משהו טוב זה יימכר לערוץ 2, ואז תקבלו על זה 100 שקלים לדקה.

"כן, ואם זה יימכר ל-MTV אני אקבל גם 30-40 דולר לדקה. זה לא שלא עושים מזה כסף, רק על הפתיח של 'הדבר הגדול הבא' עשיתי כמה אלפי שקלים טובים. אבל בחו"ל, גם כשזכויות היוצרים נמוכות יחסית, התשלום על העבודה הוא אחר. שם, לדברים שאנחנו עובדים עליהם, הוא רק מתחיל ב-50 אלף דולר".

עוד קודם שעולים על הטיסה במחלקת העסקים להוליווד, יודעים המלחינים שהכסף הגדול בזירה המקומית טמון בערוץ 2, שם משלמים את התמלוגים השמנים ביותר. קחו לדוגמה את "סרוגים" שהלחין קליין: היא שודרה ב"יס" בשנה שעברה, והשנה גם בערוץ 2. אם זה נראה לכם כמו ניואנס, הרי שאין זה המקרה. מדובר בזינוק משמעותי בתשלומי אקו"ם, הגובה את התמלוגים בשביל היוצרים, כשהדוחות מגיעים.

עוד ניתן ללמוד מנתוני אקו"ם שקיימת צמיחה בהכנסות היוצרים עבור שידור, לעומת ועל חשבון הכנסות היוצרים ממכירות תקליטים. קרוב למיליון וחצי דקות של מוזיקה מוזמנת (מקורית ומולחנת עבור הפרויקט) מדי שנה, ועוד כחצי מיליון דקות של מוזיקת רצף (קליפים, שירי פתיחה, הופעות חיות וכו'). הסכום הכולל שהועבר ליוצרים הרשומים עבור שידור יצירותיהם ב-2008 (בטלוויזיה וברדיו יחד) עולה על 43 מיליון שקלים, כמעט שני שלישים מכלל עוגת התשלום עבור תמלוגים בארץ. במילים אחרות, הכסף הגדול טמון בתמלוגים הרבה יותר מאשר במכירות - סמל למילניום שעבר.

"בשנות ה-90 נוצר ז'אנר כזה בעקבות הסדרה 'הפוך' ודומותיה, שלא העסיקו מלחין בית למוזיקה מקורית, והשתמשו בשירים מוכרים", מספר קליין. כיום מדובר במקור הכנסה יותר מובן מאליו. "התחום עדיין סובל מבעיות, אבל אני אופטימי", מסכם ירדני. "זה לאו דווקא בעיה של תקציב, אלא של סטנדרטים ושל מודעות של אנשים למקצוע, וזה זז בכיוון הנכון". התותחים הכבדים של התחום מעידים על גאות מקצועית המרפדת את הענף. "יודעים איך לעבוד כאן, יש פה מוחות מדהימים, יותר מבריקים ממה שראיתי בניו יורק", מאבחן פריאון. "מה שקשת עשו עם כל המדיה ב'אח הגדול' זה יפה מאוד".

עולם מוזיקלי חדש נפתח.

"זה משחק מעניין, יש בו חוקים. למשל, צריך לשמור על פרייזינג של נעימת הפתיחה בתוך ליין של דמות, ועדיין להפריד 16 דמויות מבחינה קולית. הכנתי בסופו של דבר אותות מוזיקליים לכולם, אבל אם הדמויות בריאליטי לא מוכיחות שהם מתאימים, אז לא משתמשים בהם. למשל, למאיה בוסקילה הכנו מעין גרסה דרמטית של אות הפתיחה, שבסוף לא ליוותה אותה, ולאחיות פיק עשינו מין אלקטרו מעפן כזה, עם אפקט מוגזם על הקול, אבל בסוף הן בקושי אמרו משהו".

לא בא לך לפעמים להפיק מוזיקה פרי דמיונך, ולא על-פי הבריף המצורף מהזכיין?

"לאו דווקא. זה שם לך מטרה שאתה צריך להגיע אליה, זה מציב אתגר אמיתי שאתה זז אליו. בריפים זה דבר נהדר".