ליטל גינדי גונזת חלומות נדל"ן

קבוצות הרכישה מורידות את מחיר הדירות והנדל"ן בכלל, אלא שאיתו יורד עוד משהו

על אלפרד אקירוב ועל הרצל חבס אומרים כי הם הגדירו מחדש את הסטנדרטיזציה של הבניינים בישראל. הרף הגבוה שהם הכניסו בזמנו למגדלי היוקרה של תל אביב - חיפויי הזכוכית, חדרי הכניסה העצומים, השטחים המשותפים ושלל הפינוקים, העלו את כל השוק מספר דרגות למעלה. מה שהיה יוקרתי לפניהם, הפך הכי פשוט אחריהם. תשאלו למשל את הקבלן יגאל דמרי, שבנה בעשור האחרון באשדוד או בנתיבות בניינים שלא תמצאו מהודרים כמותם בבנייני צפון תל אביב שנבנו בתחילת שנות ה-90.

ועכשיו, בתוך ים המלל בעד ונגד קבוצות הרכישה, ללא ספק הטרנד הכי חם בתחום המגורים בשנה האחרונה, אף אחד עדיין לא הפנים שהבשורה אולי הכי גדולה שהן מביאות לשוק היא חזרתם של הסטנדרטים הנמוכים.

הומאז' לדירות שיכון

כשלא צריך לשווק דירות תוך כדי תהליך, כשמשלמים מחירי שיא עבור הקרקע, וכשברור לגמרי שהפרמטר הכי חשוב (ואולי היחיד) בדירה הוא שאלת המחיר, מדובר בתוצאה טבעית. החידוש הוא שמדובר בשנה האחרונה על פרויקטים במקומות הכי יוקרתיים, גם בצפון ובמרכז תל אביב.

מארגני הקבוצות לא מחזירים אותנו חלילה לבתי השיכונים הישנים, אבל מדובר עדיין בפרויקטים הניצבים במרחק שמיים וארץ מול הסטנדרטים הראוותניים שמקימים באותה סביבה היזמים הקלאסיים.

נחשון קויתי למשל, מנכ"ל חברת בסר, הקים פרויקט לקבוצת רכישה בפארק צמרת בתל אביב. הפרויקט היוקרתי כולל בריכה, חדר כושר, שוער בכניסה ועוד. רק שהיוקרה של קויתי מחווירה מול חדר הדואר המוזהב, הוילונות בעלות של מיליוני שקלים, נברשות הענק, הפאנלים בכל דירה (העומדים בקו אחד עם הקיר), או חדר הדיירים המפואר שהקים הרצל חבס בפרויקט ממול.

החברים בקבוצה של קויתי יכולים כמובן להיות מרוצים, לאחר ששילמו מחיר הנמוך בשליש מהמתחרים. אבל הם צריכים גם לדעת, שהסטנדרט שהם קיבלו התאים עצמו למחיר.

הרצל חבס מסרב להתפשר

והסטנדרט הזה - שמוציא הרבה מאוד אוויר מההשתוללות בתחום לאורך השנים - מנצח. קרוב לוודאי שזו גם הסיבה לכך שהרצל חבס הודיע כי ימכור לקבוצת רכישה נוספת של בסר מגרש בפארק צמרת, להקמת 122 דירות. גם הוא יודע, שבסטנדרט שבו התרגל לבנות, ושהוא לא מוכן להתפשר עליו בלי קשר לביקוש או למחיר, כבר יש הרבה פחות מתעניינים.

לתופעה הזו, שנגזרת כאמור מהשתלטות קבוצות הרכישה על פלחים הולכים וגדלים, יכולה להיות משמעות אדירה על שוק המגורים המקומי בשנים הבאות. זה לא סוד שאחת הסיבות המרכזיות לכך שמחירי הדירות עלו ועלו לאורך השנים האחרונות היתה אותה אינפלציה בסטנדרטים.

לובי על פני 2 קומות, בלי סוף חדרים משותפים לדיירים, חיפויי שיש וזכוכית, ועוד אין ספור פרטים שהרכיבו ועדיין מרכיבים את מרבית המפרטים כמעט בכל בניין ובכל עיר - עלו ליזם לא מעט כסף, שהתגלגל כמובן על המחיר אותו שילמו הצרכנים. כולם היו שבויים במעגל הזה - כשבתל אביב מציעים לובי של 4 קומות ובריכה אולימפית, בפתח תקווה היו חייבים להציע לכל הפחות לובי כפול וחדר לאסיפת דיירים.

החלום "המטמטם" של ליטל גנדי

אבל עכשיו, כשכל מי שמחפש דירה במרכז הארץ רואה עוד ועוד פרויקטים פשוטים יחסית - אבל גם זולים יחסית - של קבוצות רכישה, משהו נפרץ באותו מעגל קסמים. בהדרגה, גם היזמים שמנסים להגיע לציבור הרחב שמתקשה לקנות מהם דירה חדשה במחיר סביר ילמדו להוריד את הסטנדרט, ולו בשביל להתחרות מול המחיר שמציגות הקבוצות הפופולאריות הבונות לידן.

לפני כשבועיים, כשברקע ההחלטה שלא לגשת למכרז לבניית 324 דירות בדרום הקריה בתל אביב, אמרה לנו ליטל גינדי מטלון, מבעלי גינדי החזקות, כי "בדרום הקריה סוף סוף יש קרקע טובה ויכולנו לעשות פרויקט מטמטם, ובמקום זה הקבוצות - שאין להן אינטרס להוסיף שום דבר מיוחד בדירה - יעשו זבל". רק שמאז, זכתה כידוע גינדי עצמה במכרז, אבל היא מיהרה ליישר קו עם מי שמכתיב את השוק.

המחיר שמבקשת כעת החברה, "רק מחברי קבוצות רכישה שהפסידו במכרז", במסגרתו למשל נמכרת דירת 4 חדרים בקומה חמישית ב-2.6 מיליון שקל, אולי לא מבשר על פרויקט "זבל" (גם הקבוצות לא היו בונות בהכרח זבל), אבל ברור לגמרי שהוא גם לא מייצר את אותו "פרויקט מטמטם" עליו חלמה גינדי.