"בתקופה כזאת להגדיל את המיסוי זה טירוף מוחלט"

אברהם (בייגה) שוחט, פעמיים שר האוצר, מביט במחירים הנוסקים ומזדעזע מהמדיניות הכלכלית ומהזגזוגים של נתניהו ■ במחיר הלחם הוא לא היה נוגע אבל את מחירי המים דווקא כן

אם יש דבר שאי-אפשר לומר על בייגה שוחט הרי זה שהוא מחפש לעצמו חיים קלים. אחרת, קשה להסביר איך נענה בחדווה כזאת להצעה שקיבל, לפני חצי שנה, להיות יו"ר חברת סיטיפס, הרכבת הקלה בירושלים. מערכת היחסים בין הזכיין לבין המדינה כבר מזמן עלתה על שרטון, עד שזה שנה וחצי הבוררים הם המנהלים את הקשר בין הגופים. עיכובים חוזרים ונשנים ושינויים בהחלטות הביאו לכך שכעת נדחתה הפעלת הרכבת, שהייתה צריכה להתחיל לפעול (במתכונת מצומצמת) עוד ב-2006, לאוגוסט 2011.

"כשבאתי וראיתי את ההתנהלות הראשונית", משחזר שוחט, "הייתה לי על העניין ביקורת לא קטנה, שקיימת גם היום. מצאתי את יאיר נוה (אז מנכ"ל סיטיפס, היום סגן הרמטכ"ל, ש' ל') מתרוצץ בין המשרדים, בין עיריית ירושלים למשרד התחבורה ולמשרד האוצר. ובמשרד האוצר הקשר התמידי לא היה ברמה של השר, ואפילו לא ברמת החשב הכללי, אלא מול סגן החשב. הזכיין לא יכול לעוף כמו פורפרה מאחד לשני. הדבר הגיע למשבר מאוד קשה לפני שנה וחצי, והיום העסק מתנהל בידי בוררים".

אברהם שוחט / צלם: יונתן בלום
 אברהם שוחט / צלם: יונתן בלום

בין העירייה, ששמה רגליים כשצריך לחפור ברחוב יפו, למשטרה, שאין לה תקנים ללוות את עבודות ההכנה, למחלוקת סביב השאלה אם הרכבת הקלה תקבל עדיפות ברמזורים, ולוויכוחים האין-סופיים עם האוצר על "אבני הדרך" בהכנת הרכבת ועל התשלומים עבורן, הזכיינית "אכלה הרבה קש", אומר שוחט. לאחר מכן הוא נזכר כיצד, בהיותו שר אוצר, הקל קידום של פרויקט תשתית אחר, כביש 6, בכך שהקים חברה מיוחדת שריכזה בידיה את הסמכויות ושימשה כתובת אחת עבור הזכיין.

כשר אוצר לשעבר, הוא גם נחרד לראות את השינויים התכופים, על-פי דעת הקהל, של מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו. "הזגזוג הזה הוא שגיאה גדולה מאוד", הוא אומר, "הוא פשוט מפחיד. ממשלה שלפני חודש מחליטה דבר אחד, ובלי שקרה שום דבר, חוץ מהתעוררות של ביקורת, משנה לגמרי את ההחלטה כי ראש הממשלה נכנס לפאניקה".

- ובאותה הזדמנות משפיל בפומבי את שר האוצר שלו. איך יובל שטייניץ צריך לנהוג?

"אני מאשים את ביבי ולא את שר האוצר. זה התחיל בחטא הקדמון, שהוא שר על כלכלי. לשם מה זה היה נחוץ? גם כך כראש ממשלה יש לו הרבה סמכויות, כולל הסמכות לומר לשר האוצר 'זה לא'. אבל הוא צריך לומר לו 'לא' בתוך החדר, לא בחוץ. לא בצורה כזאת. אפשר להתווכח אם שטייניץ מתאים להיות שר אוצר. אבל זה לא רלבנטי. בחרת אותו - תן לו גיבוי. וביבי לאורך כל הדרך עושה ההפך מכך. הוא ביטל לו את המע"מ על הפירות והירקות; הפך את החלטתו בפומבי בעניין השביתה של הפרקליטים, ועכשיו עשה לו אותו הדבר בנושא העלאת המס על הדלק. ואת כל זה עשה בצורה מבזה. שר אוצר חלש זה רע לראש הממשלה, שלא תהיה אי-הבנה".

- אז למה הוא עושה את זה באופן כה מוחצן?

"לא יודע. זה לא בסדר. זה גם לא בסדר שהוא אמר על אגף תקציבים שהם מוליכים שולל. אגף התקציבים הם פקידים, יש להם השפעה ויכולת מקצועית, הם גוף חיוני ממדרגה ראשונה לכלכלת ישראל. יש להם תפיסת עולם מסוימת, אבל אי-אפשר לבוא ולתלות בהם את האחריות. תפקיד קבלת ההחלטות הוא של הממשלה ושל הכנסת. צריך לשלוט בהם. זה מסוכן מאוד שעושים להם דה-לגיטימציה, וכשזה בא מראש הממשלה זה עוד יותר מסוכן".

הביקורת על נתניהו

לא רק בנוגע להתנהלות יש לשר האוצר לשעבר ביקורת נוקבת על ראש הממשלה, גם על המהות הוא חולק עליו, ופחות או יותר בכל תחום שעולה על הפרק. "אני מאוד חולק, כבר לאורך זמן, על מדיניות המיסוי הבסיסית של ביבי, סביב שאלת היחס בין המיסוי הישיר למיסוי העקיף", כך שוחט. "גם אני בעד הורדת מסים, ובשעתו כשר אוצר הורדתי מסים בהיקפים ענקיים - גם מכסים, גם מע"מ, גם מס חברות. אבל הורדת מסים היא דבר טוב בשני תנאים: האחד, שהיא לא מייצרת גירעון; השני, שהיא לא שוברת מדיניות חברתית.

"מס אינו רק מקור למימון התקציב, אלא גם כלי מרכזי בתפיסה החברתית. ברקע שאתה מייצר הורדה רצופה של המיסוי הישיר, אתה מחזק את האוכלוסיות החזקות שמרוויחות יותר. בתחום המיסוי העקיף, זה בדיוק להפך. ההעלאה פוגעת בשכבות הנמוכות: מי שמרוויח 5,000 שקל, כל הכנסתו מוצאת למחייתו, מי שמרוויח 50 אלף שקל, רק חלק קטן מהכנסתו הולך למחייתו, ואת שאר הכסף הוא חוסך, או קונה בתים בחו"ל ובארץ.

"במסים עקיפים אנחנו מחזיקים בשיא עולמי, ובמסים ישירים אנחנו פחות או יותר במרכז. מדיניותו של ביבי מאז ומעולם, ועכשיו ביתר שאת, היא תוכנית להורדת המסים הישירים מצד אחד, ומצד שני, עלייה של האגרות והמסים העקיפים - המים, הדלק, הארנונה, החשמל; כל הדברים האלה שמכבידים על אותה שכבת אוכלוסייה שלא נהנית מהקלות דרך מס הכנסה, אבל משלמת דרך המסים העקיפים.

"בדלק בכלל מדובר באבסורד. הרי מחירו בעולם, ובמקביל בארץ, עולה. אז בתקופה כזאת להגדיל את המיסוי זה פשוט טירוף מוחלט. זה מס שפוגע בייחוד במעמד הביניים ובמעמד הבינוני-נמוך".

- אז ודאי שמחת על שבמסגרת הכניעה ללחץ הציבורי ירד גם מחיר הלחם.

"לא. אני במחיר הלחם לא הייתי נוגע. לא הייתי נותן סבסוד ללחם. הייתה תקופה שהיה סבסוד כל-כך עמוק ללחם, שהיה כדאי לקנות אותו ולהאכיל בו פרות ותרנגולות. ומה יקרה אם מחיר הגרעינים בעולם יעלה? יתחילו לסבסד את הלחם שוב? זו תהיה קטסטרופה. אז דווקא ההיגיון הראשוני שלהם עבד. אבל, אם רוצים לעזור לחלשים, שיגדילו במשהו את הקצבאות למעוטי הכנסה או לקשישים עם השלמת הכנסה".

- והבטחתו של נתניהו, אם יממש אותה, להוריד את מחירי המים, היא לא צעד לכיוון השכבות החלשות?

"דווקא מים צריכים להיות יקרים. המים הם מצרך במחסור. אנחנו במצב קטסטרופלי. הכינרת בפברואר חמישה מטרים מתחת לקו האדום. לא היה דבר כזה. עד לפני שלוש שנים שאבו משם 300 מיליון קוב. עכשיו לא שואבים משם כי אין מה לשאוב. אז את מחירי המים היו צריכים להעלות, ובמקביל למצוא דרך להקל על קבוצות מסוימות באוכלוסייה. צריך למצוא דרך לחסוך במים, והחיסכון מגיע דרך הכיס. לפני שנה ירדה הצריכה העירונית במאה מיליון קוב מתוך 700 מיליון קוב. זה לא קרה בגלל הפרצוף הסדוק של היפהפיות".

- במסגרת הכניעה ללחץ הציבורי, נתניהו גם הבטיח להעלות את שכר המינימום.

"עקרונית, אני לא חושב ששכר המינימום צריך לעלות באופן משמעותי. בעולם אנחנו במקום גבוה מאוד בשכר מינימום. אבל בעיקר יש לי ביקורת על המהלך, שהתחיל בהסכם בין ההסתדרות והמעסיקים בלי שהאוצר יהיה מעורב. זה מהלך פגום שלא היה דבר כזה, בדרך של מחטף זה התגלגל לפתח האוצר, והם שילמו את התוספת מאונס. העלאת שכר מינימום היא חלק ממדיניות מאקרו כלכלית, ולא ככה מנהלים מדיניות כזאת".

- לצד הביקורת, הכלכלה הישראלית לא במצב כל-כך רע. מדברים על 12 מיליארד שקל עודפים בזכות הגבייה.

"אני שומע את עופר עיני מדבר על העודפים הללו, והאמירה הזאת שיש 12 מיליארד שקל עודף בקופה היא פשוט קשקוש. מי שאומר את זה לא מבין איך מתנהל משק. זה עודף גבייה מול התחזית; אבל מה שהוא אומר בפועל זה שהגירעון, במקום לעמוד על 5%, עומד על 3%. אני לא מצדד בגישה שאומרת, יש לנו כסף, בואו נגדיל את הגירעון ונוציא יותר כסף".

האכזבה מברק

למרות הביקורת על נתניהו, אם יש מישהו ששוחט כועס עליו באמת, הרי זה אהוד ברק, שפירק לו את הבית הפוליטי, מפלגת העבודה: "הפרישה שלו היא מהלך מביש, שיישאר לדיראון בפוליטיקה הישראלית".

- אתה היית מי שהריץ אותו לראשות המפלגה בשעתו.

"באמת הייתי מחסידיו של ברק. בבוקר שאחרי הכישלון בבחירות ב-1996, פואד, ברק ואני אכלנו ארוחת בוקר, ואמרנו זהו, עבר הזמן של פרס - כמה שטעינו - ואז אמרתי לברק, 'אהוד, בוא תתמודד על ראשות המפלגה'. בשעתו מאוד הערכתי את הדרך שלו לקבל החלטות, בלבנון, וגם בקמפ דייוויד, למרות התוצאה. אבל הוא עשה מהלכים שמאוד תאמו את דעותיי הפוליטיות. הכרתי גם את החולשות שלו, כולל הנהנתנות, שהיא לא דבר חדש, אבל בסך-הכול הוא היה דמות חיובית בעיניי".

- ומתי היחס שלך אליו התהפך?

"המשבר שלי ברמה האישית, בכל הנוגע לברק, היה כאשר הוא נכנס לממשלת נתניהו בניגוד להבטחות. אני חושב שאסור היה לו להיכנס ככה; ואם רצה להיכנס, היה צריך להיכנס יחד עם ציפי (לבני, יו"ר קדימה), כדי שתהיה ממשלה שתוכל לעשות משהו, ולא ממשלה שנמצאת במקום שבו היא נמצאת היום.

"עוד נקודת שבירה שלי הייתה כאשר הוא הכין את תקנון החוקה של מפלגת העבודה, שבעיניי זה המסמך הכי גרוע שיכול להוציא תחת ידו פוליטיקאי, תקנון אנטי דמוקרטי בעליל, שנתן לו סמכויות מלאות כמעט בכל דבר. זו חוקה שלא מאפשרת לאנשים להתקיים שם פוליטית אם זה לא בא ממנו. אמרתי, עד כאן.

"ההחלטות האלה שלו הביאו למצב שמפלגת העבודה נגררה במשך שנתיים בלי תוצאות. הוא לא היה יו"ר מפלגה שעניינה אותו המפלגה. ענייניו היו יותר חשובים לו מאשר ענייני המפלגה".

- צריך להיות הוגנים - דעיכת המפלגה לא החלה עם ברק.

"נכון. יש שינויים דמוגרפיים, יש עמדות של הציבור שמנוגדות לעמדות של מפלגת העבודה. אבל הוא נבחר ליו"ר מפלגה כדי לשקם, והוא לא עשה שום דבר בעניין; נהפוך הוא. אני חבר במוסדות המפלגה, בלשכה, אבל תקופת ברק לא משכה אותי להיות שם".

- ועכשיו?

"עכשיו אני בקשר טלפוני עם אנשים, קצת מעורב בכל מיני ניסיונות לראות מה ניתן לעשות - לא כמי שרוצה לחזור, אלא בתור מי שאכפת לו".

- יש סיכוי למפלגת העבודה?

"אם מפלגת העבודה רוצה להתקיים, מה שלא ברור שהיא תוכל לעשות, היא צריכה שתהיה לה רשימה שלפחות 50% ממנה יהיו אנשים חדשים שלא היו במערכת הפוליטית. זו הדרך היחידה שבה היא יכולה אולי להתקיים. אם תישאר עם אותם אנשים, היא תקבל ארבעה-חמישה מנדטים ותיעלם לחלוטין".

העימות עם רבין

שוחט אולי מזדעזע מהאופן שבו נתניהו כופה את מדיניותו על שטייניץ, אבל גם הוא ידע ספג מצד ראש הממשלה שלו, בקיץ 1994, כאשר ניסה להטיל מס על הבורסה. פרסום התוכנית הביא לצניחת הבורסה ב-10% בתוך יום אחד, וראש הממשלה דאז יצחק רבין, שתמך בתוכנית, היה תחת לחצים כבדים. הסיפור, המקובל לפחות, הוא שבמהלך ביקור במזרח הרחוק, הרים אליו רבין טלפון והודיע לו שהוא נסוג מהסכמתו להצעה.

שוחט טוען שזה לא היה בדיוק ככה: "נכון שבנושא הבורסה זה התקבל כאילו אנחנו בעימות, כאילו אני מפיל אותו. היו גם גורמים פוליטיים שגרמו לרושם הזה, אבל לא הוא ביטל את המס, אלא אני. החוק עבר בכנסת, אבל בסופו של יום המס לא התבצע, כי טכנולוגית הבנקים לא הצליחו להתגבר על הדרישה להטילו רטרואקטיבית, וזה היה התנאי לקבלת החוק. כשהתברר לי שזה לא עובד, ביטלתי את העסק. להגיד שרבין לא היה בלחץ של גורמים עיקריים שהתנגדו לעניין? הוא היה. זה לא חשוב. הפסדתי את הקרב, אבל ניצחתי את המלחמה. יש מס על הבורסה".

- אבל ברור שהיו ביניכם חילוקי דעות.

"היו בינינו ויכוחים, אבל ברגע שקיבל החלטה, הוא נתן גיבוי מלא. היה לנו למשל ויכוח על החשיפה (הורדת המכסים וחשיפת המשק לייבוא, ש' ל'). הוא נורא פחד, חשיפה מעלה את האבטלה, ותעשיינים הפעילו עליו לחצים אדירים - עד אז היו מוכרים בארץ טישרט ב-40 שקל, ופתאום היה אפשר לקנות ב-7 שקלים. הייתה מלחמת עולם על הדבר הזה, והיו ויכוחים רבים נוספים, אבל הכול היה בפנים, לא בפומבי. פעם אחת הוא אפילו פוצץ ישיבה, קם והלך באמצע".

- למה?

"רצינו לקצץ 400 מיליון שקל מתקציב הביטחון".

- היית גם שר אוצר תחת ברק כראש ממשלה. איך זה היה?

"בסך-הכול בסדר, חוץ מהתרגיל שהוא ניסה לעשות לי, ולמנות את יעקב נאמן לתפקיד נגיד בנק ישראל. אז שמתי את המפתחות על השולחן. הוא היה בדרך לצרפת, קרא לי בבוקר לשדה התעופה, ואמר לי, תשמע, יעקב פרנקל הודיע שהוא עוזב, ויש לי מועמד נהדר, שגם מסכים. אמרתי לו, אהוד, אתה נוסע ליומיים, תחזור ונדבר. מה אתה רוצה - שעכשיו בשדה התעופה אתן לך תשובה?

"כשחזר הוא הרים אליי טלפון, 'בייגה, בוא למשרד'. השעה הייתה עשר, והוא הודיע לי שהוא רוצה ב-11 לקיים מסיבת עיתונאים להודיע על המינוי של נאמן. אמרתי לו, אהוד, תשמע, אם תהיה מסיבת העיתונאים הזאת, יהיו שתי מסיבות עיתונאים. השנייה תהיה זו שבה אודיע שאני מתפטר. הוא היה בהלם, אבל ויתר".

- למה התנגדת לנאמן?

"יעקב נאמן הוא איש מוכשר מאוד; הוא היה שר אוצר מטעם הליכוד אצל ביבי בסך-הכול שנה וחצי קודם. הוא לא איש מאקרו, הוא איש מסים, והיו כל-כך הרבה אנשים טובים בשטח, שמה פתאום אותו? אני צריך נגיד שהוא לא מקרואיסט שפוליטית בכלל נמצא במקום אחר? לכן לא הסכמתי".

- גם מהנגיד שכן נבחר, יצחק קליין, לא היית מאושר.

"למען האמת, לא הצבעתי בעדו בממשלה. גם לא הצבעתי נגד, כי אמרתי לעצמי, פעם אחת שמים את המפתחות, לא פעמיים. להצביע נגד זה אומר שאני צריך ללכת".

- מה הייתה ההתנגדות שלך לקליין?

"לא אהבתי את הגישה שלו, של הדיסאינפלציה ושל העלאת הריבית כדי להוריד את האינפלציה, ואי-הסתכלות על האבטלה ועל הצמיחה. אחרי זה עבדנו בסדר גמור. אבל ברגע ההכרעה אהוד ברק בקושי העביר את זה".

הצרות של הרכבת הקלה

נחזור להווה. לפני כחצי שנה פנה יאיר המבורגר, יו"ר הראל, שהיא חלק מהקבוצה הזכיינית בסיטיפס, לשוחט, והציע לו להצטרף לקרונותיה המתמהמהים של הרכבת הקלה. הרכבת אולי קלה, אבל הדרך אליה קשה מאוד. כל אבן דרך הייתה מלווה בחיכוכים, כל צד האשים את האחר בעיכובים. לפני פחות משנה איימה הזכיינית שתפסיק את העבודות, לאחר שהבנקים עצרו את המימון כיוון שהלוואת הגישור בת 43 מיליון האירו לא שולמה במועדה לאחר הסכום שהיה אמור להגיע מהאוצר התעכב.

אלה טוענים, "לא עמדתם בהתחייבות", אלה טוענים, כן עמדנו, או לא באשמתנו לא עמדנו אלא בשל עיכובים באישורים שונים וכדומה. פעם המשטרה לא קיבלה תקציב ללוות את העבודות, פעם העירייה לא אישרה לעבוד ברחוב יפו - "שמעתי שזה קרה לפני הבחירות העירוניות, ולופוליאנסקי לא רצה בורות לפני הבחירות", צוחק בייגה. על האפיזודה הזאת פיצתה הממשלה את סיטיפס בכ-150 מיליון שקלים.

שורש הרע, כך שוחט, הוא שלזכיין אין גוף אחד לעבוד מולו, כתובת אחת שמולה מסדירים הכול ויש לה סמכויות לפתור בעיות ולהכשיר את הדרך, כמו אותה חברה שהקים בשעתו לצורך הקמת כביש 6. את הצד של המדינה ברכבת הקלה מייצגת ועדה שמורכבת מהחשב הכללי, מנציגי עיריית ירושלים ומנציגי משרד התחבורה. הזכיין חתום על הסכם עם האוצר ועם משרד התחבורה, ודווקא העירייה, שבתחומה עליו לעבוד ואת אישוריה הוא צריך על בסיס קבוע, אינה חלק מההסכם.

כאמור, הדברים הגיעו לידי כך שבוררים הם שמנהלים את הרכבת, אבל אפילו בגזרה זו היו מהומות. הבוררים המקוריים היו עו"ד רם כספי והשופט בדימוס בעז אוקון, כאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר קיבל על עצמו להיות סמכות על, למקרה שגם הבוררים לא יסתדרו ביניהם. בינתיים זה לא קרה, אבל כספי התפטר לאחר שנחשף ניגוד עניינים לכאורה, ומחליפו עו"ד יורם ראב"ד פרש בתוך שבוע אחד כי החשב הכללי שוקי אורן קבע שגם הוא סובל מאותה בעיה. לבסוף נבחר עו"ד דב ויסגלס.

המהנדס המומחה שמינו הבוררים, אבי אודוין, קבע בספטמבר כי העיכובים אכן נוצרו בשל "אי-מתן היתרי עבודה, פינוי תשתיות, ארכיאולוגיה ועוד". לגבי הרמזורים קבע כי האחריות לעיכוב היא "70% באשמת המדינה, 30% באשמת הזכיין". לאחר מכן נותרה סוגיית הרמזורים - האם תינתן לרכבת הקלה עדיפות בתחום זה, או שגם היא תעמוד ברמזור אדום כאחת המכוניות. בעקבות חוות דעת נוספת של המהנדס, החליטו הבוררים שהרכבת תקבל עדיפות ברמזורים.

"הם קיבלו החלטה מאוד חשובה בנושא מאוד קשה", מסביר שוחט. "על-פי תנאי המכרז, הרכבת הייתה צריכה לנוע במהירות מסוימת ולהגיע מתחנה לתחנה בתוך בערך חמש דקות בזמן העומס. אבל ניתנו כל-כך הרבה הוראות על-ידי הממשלה, משרד התחבורה, עיריית ירושלים, שהגיעו לשבע-שמונה דקות. מבחינת המודל הפיננסי זו בעיה כלכלית לגמרי לא פשוטה. אם הדרך אורכת יותר, אתה מסיע פחות נוסעים ומרוויח פחות.

"לשמחתי הרבה, לפני ארבעה חודשים הבוררים פסקו שיש לחזור למודל של רכבת עם עדיפות. יש שישים צמתים לאורך תוואי הרכבת. אם היא תחכה שם כמו אוטובוס, אז אפשר היה להסתפק באוטובוס".

- ולמה זה גרר דחייה מאפריל עד אוגוסט?

"ברגע שקיבלו את ההחלטה היו צריכים להתחיל מחדש את העבודה על הרמזורים. זה הביא לדחייה. הרכבת הרמזורים תושלם בסוף יוני על-פי התכנון, ואחרי זה צריך הרצות, כדי להרגיל את הנהגים לראות איך העסק הזה עובד. במאמץ עליון עשינו את זה. אנחנו מבינים את הלחץ של העירייה ושל הממשלה, וגם הלחץ עלינו; אנחנו רוצים להתחיל לפעול ולהרוויח כסף".

- יש הרבה מאוד טענות שרכבת קלה כלל לא מתאימה לירושלים.

"אין לי ספק בכלל שהנושא של הרכבת הקלה הוא נושא קריטי מבחינת ירושלים, גם בהיבט התחברותי וגם בהיבט האורבני. כבר עכשיו, בשלב ההכנה, שבו הוציאו את התחבורה הציבורית והפרטית מרחוב יפו, רואים שההחלטה הייתה נכונה. אי-אפשר שבעיר של למעלה מ-700 אלף תושבים, כל התנועה - חוץ מנתיבי בגין - תהיה בנויה על מערכת כבישים בעייתית, עם המון זיהום ועם המון קשיי תחבורה. הרכבת הקלה היא מאוד באופנה כפתרון תחבורתי בערים בעולם בסדר גודל כזה".

- איך קיבלת את העובדה שיאיר נוה עזב אתכם?

"כאשר הופיעו ידיעות על כך שמוצע לו תפקיד סגן הרמטכ"ל, שוחחתי איתו והוא אישר לי שהרמטכ"ל המיועד אז (יואב גלנט, ש' ל') פנה אליו, אבל אמר שלא ברור לו איך זה מסתדר. אחר כך שר הביטחון דיבר איתו, והוא נתן תשובה חיובית. היה לי ברור שאם באים אליו ואומרים, 'אין לנו את מי למנות לסגן רמטכ"ל', הוא צריך להתייצב. אבל מבחינתנו זו הייתה הפתעה מוחלטת. למזלנו בדיוק נכנס לתמונה יהודה שושני, המנכ"ל הנוכחי, שעמדנו לקלוט אותו בתור משנה למנכ"ל שיעסוק בתחום התפעול. ברגע שיאיר הודיע, התלבטנו כמה ימים והחלטנו לקחת אותו".

- מעל הפרויקט מרחפת גם תביעה ייצוגית.

"יש תביעה ייצוגית על נזקים שנגרמו כתוצאה מהעבודות, והיא מופנית נגד הממשלה, נגד העירייה ונגדנו. אנחנו חושבים שאותנו אי-אפשר לתבוע, אנחנו זכיין של המדינה שנקרא לעשות רכבת, אז על מה יתבעו אותנו, על זה שעשינו רכבת? בכל אופן, אני מבטיח לך שעל הפרמיה שתהיה, וישנה כבר, בגין עליית שווי הנכסים והעסקים בתוואי הרכבת, לא יתבעו אף אחד".

צרו איתנו קשר *5988