לילה של כוכבים

"כל-כך הרבה פנים לאהבה שאין כמוה פלא", ממתיק שייקספיר את לשונו של הדוכס שבור הלב אורסינו, ומתמצת טוב מכל מילה שתיכתב ברשימה זו מכאן ואילך, את חוויית הלילה ה-12 פי עטו.

אהבה היא פלא ואין מופלא משייקספיר בפריטה על מיתריה הרוטטים תוך קילוף האדם, כל אדם, משכבות המגן האינסופיות שהוא עוטה על עצמו. בין מדובר בשכבות מעמדיות ובין זוהי ארשת הפנים שאלמוני טיפח לעצמו כמסכה חברתית של יהירות, של רשעות או של תום. אמנם לא כולם שווים בפני החוק, אבל אצל שייקספיר כולם שווים בפני האהבה, והיא הנותנת. כולם מוכנים לעשות למענה הכול, להשתטות ואפילו לאבד את שפיות דעתם במופע הפרוע, המבדר וחסר המעצורים של שיא הרגש וחוסר המודעות העצמית.

קחו למשל את אורסינו, דוכס רב מעמד, המתבטל, מתאמלל ומתבכיין בחסותה של סרבניתו, הרוזנת היפה אוליביה. אותה אוליביה, שאת זיו פניה לא ששה להראות משום שהיא מצויה באבל, נופלת ברשתו של משרתו חד הלשון של אורסינו. בין רגע היא הופכת ממלכת קרח בלתי מושגת לטיפש-עשרה קלת דעת, שאינה נותנת את הדעת על כך שאותו משרת הוא בכלל נערה המחופשת לנער - ויולה, שבעצמה מאוהבת בדוכס.

אם לא די בסלט ההורמונלי שנוצר, הרי שבאוליביה מאוהב גם מאלווליו, משרתה חמור הסבר ומלא החשיבות העצמית, שלמן קיבל במהתלה את הרושם המוטעה שהרוזנת תחזיר לו אהבה, תפס את מקומו של שוטה הכפר, והפך לפרודיה בביריות המטפסת על הקירות. אם לא די גם בכך, הרי שסר אנדרו אגיצ'יק, שעל כל נקודת אייקיו שחסרה לו יש לו מטבע זהב בכיס, נחוש גם הוא לשבות את לבה של הרוזנת היפה, והולך שבי אחר דודה המתוחכם של אוליביה, סר טובי, שאפילו יותר משהוא נהנה לרקוח מזימות, נהנה הוא מן הטיפה המרה. יופי של פלונטר.

הבמאי אודי בן משה ושחקני החאן ניגשו אל השייקספיר שלהם באהבה גדולה. הדבר ניכר בביצוע קסום ומלא תשוקה לקומדיה מדויקת, שסוחף את הצופה למשך שעתיים אל עולם שכולו פנטזיה - תיאטרון משובח. כמי שמוקסם בכל פעם מחדש משפתו של שייקספיר, הייתי ממליץ לעצום את העיניים ולהאזין למילים מלאות הרבדים בתרגומו הנהדר של אהוד מנור. כאשר הן גם מקבלות לחן לקולו של יהויכין פרידלנדר בליהוק נהדר כמספר, מדובר בעונג צרוף. אבל למען האמת המלצה זו תחטא לעולם החזותי האפקטיבי שיצר בן משה באמצעות אנשי התפאורה והתלבושות מיקי בן כנען ופולינה אדמוב. המלצה זו גם תפספס את איכויות המשחק של צוות השחקנים, שלכדו היטב את רוח השטות של הלילה ה-12, המסמל את סופם של חגיגות חג המולד והשנה החדשה רגע לפני שחוזרים לשגרה.

מלאכת מחשבת

אמנם באגף הדרמטי יש מקום לשיפור, בעיקר אצל ויטלי פרידלנד כסבסטיאן ואיתי זבולון כמשרתו אנטוניו, שמעלליהם הולכים לאיבוד ברצף ולא מצליחים להותיר חותם משמעותי. אבל באגף הקומי מדובר במלאכת מחשבת של ממש. לירון ברנס כסר אגיצ'יק ביחד עם ארז שפריר כסר טובי ועם עירית פשטן בתור המשרתת מריה, מגלמים דמויות מגוחכות לתפארת, שלצד ביצועו הבלתי נשכח של ניר רון כמשרת מאלווליו, הופכים את רוח השטות שמשתלטת על הבמה, לחוויה חד פעמית. עוד יש לציין את נילי רוגל בתפקיד פנטסטי כויולה הנערית, ואת שמרית לוסטיג ואריאל וולף כאוליביה ואורסינו, צעירים חסרי מנוח. לסיכום: קלאסיקה במיטבה.

"הלילה ה-12" מאת ויליאם שייקספיר, תרגום: אהוד מנור, בימוי: אודי בן משה, תיאטרון החאן