עשור אבוד של קרקעות מבוזבזות

כל אזרח ישראלי שנוסע מנתניה ועד אשדוד לא מבין על מה ולמה מדברים בלי הרף על כך שאין פה קרקעות פנויות.

בין הערים הגדולות משתרעים אלפי דונמים פתוחים, שפה ושם יש עליהם שארית חממות ומטעים. קרקעות שבצוק העיתים - וצוק העיתים זו לא רק עלייה של מיליון יהודים - אמורים היו בחלקן לשמש לאכלוס צעירי ישראל שמשוועים לדירה.

רק שבפועל, מדינת ישראל והמגזר החקלאי, זה שכולנו גדלנו על תרומתו העצומה לבניין הארץ, מנהלים כבר למעלה מעשור קרב רווי בהשמצות ולכלוכים - שבעיקר הנציח סטטוס קוו מאוד לא יעיל.

אפילו נסיון להסדיר את זכויות החקלאים בשטח המגורים, בסך-הכול דונמים ספורים סביב ביתם שגרמו לאין ספור סכסוכים משפחתיים (מי יהיה "הבן הממשיך") ושהיו יכולים לסייע לשחרר עשרות דונמים שבהם מחזיק כל חקלאי (שגם הוא כבר לא ממש מוצא להם שימושים חוקיים), נכנס לסחרחורת.

באוקטובר 2003 אושרו במועצת מקרקעי ישראל זכויות החקלאים בחלקת המגורים (החלטה 979), ועדת הבר הגישה המלצות בעניין בנובמבר 2005, אולם רק ביום חמישי האחרון הרכב של 7 שופטי בג"ץ קיבל החלטה שבעיקר אמרה שההחלטות ההן, מ-2003 ומ-2005, היו סבירות למדי.

כעת, אחרי עשור אבוד, כשכולם נשארו עם משהו ביד אבל גם עם חצי תאוותם בידם, הגיע הזמן לחזור, לשלב ידיים, ולצאת לדרך חדשה ביחסי המדינה והמגזר החקלאי. לטובת כולנו.