סידר, תעשה לי סרט

את הדיון פתח רוגל אלפר, שהנחה באותו יום את התוכנית המוערכת "הינשופים". מסביב לשולחן התקבצו יאיר גרבוז, יהודה נוריאל, רנה ורבין ואיילה פנייבסקי. השיחה עסקה בפרס התסריט הטוב בפסטיבל קאן, שהוענק באותו שבוע ליוסף סידר ולסרטו "הערת שוליים".

השיחה גלשה בהדרגה לעיסוק בסידר עצמו, בסרטיו הקודמים - "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור" ובהצלחה שהוא נוחל בברלין, בהוליווד ועתה בקאן.

אלפר פתח את הדיון בשאלה אם סידר מנסה להיות "חשוב", ולכן הוא עוסק בחומרים כבדי-משקל. שאלה נוספת הייתה אם החומרים של סידר הם "ישראליים". בפתיח האייטם דובר על "ירושלמי חובש כיפה שקוטף פרסים בעולם", והשאלה שסיימה את השיחה הייתה אם סידר הוא אכן יוצר גדול או שהוא פשוט יודע לקלוע לטעמם של שופטים בפסטיבלים.

ראיתי את הפרק באינטרנט 4 פעמים, לא מפני שהדיון היה כה חשוב, אלא מפני שהוא העביר אותי חוויה רגשית מטלטלת ועזה. החוויה הזו שווה, אולי, סרט שלם על התהליך הנפשי-תרבותי שעובר איש צעיר. קח אותי סידר, תעשה לי סרט.

במהלך הדיון שרתה באולפן רוח כמעט משועשעת של "הופה, קורים דברים מעניינים שאיכשהו קשורים אלינו, יש אפילו ישראלי בתמונה, בואו נבדוק מה בדיוק קורה שם". שפת הגוף של רוגל אלפר, שאותו אני מעריך ומחבב, הייתה מנוכרת ומזלזלת. גרבוז לא הבין על מה ההתרגשות, מבחינתו לא נפל שום דבר בישראל. נוריאל, ורבין ופנייבסקי היו ענייניים. הדיון הסתיים במהרה: סידר נסע, חזר, זכה ושוב חזר. יפה מאוד, מה הלאה?.

רגשי הנחיתות נעלמו

ועכשיו, ברשותכם, אציג לכם את תיאור המציאות, כפי שהיא נראית באמת מחוץ לאולפן "הינשופים". יוסף סידר, גאון קולנוע, האמן הישראלי המצליח ביותר בעולם כיום (חוץ מגרבוז עצמו, כמובן), מצליח לעשות שוב את הלא ייאמן וקוטף עוד הכרה עולמית.

הסיפור העומד בבסיס סרטו החדש הוא אנושי ונוגע בצורה בלתי רגילה. מדובר בסיפור ישראלי קלאסי, אבל לא כזה שמעורבים בו הומו, פלסטיני, חייל ורווקה, אלא מהסוג הגדול, האוניברסלי, בעל ההשראה ושאר הרוח. גיבוריו הם אב ובנו, חוקרי תלמוד ירושלמי ירושלמים (וואו! כמה ריח, כמה רוחב, כמה עניין!). כשזה מצטרף לחומרים האחרים שמהם שאב סידר את סרטיו הקודמים (דת ולאומיות, שבטיות וקהילה, מלחמה ואתוס צבאי) מתקבלת תמונה מפעימה של הדבר העוצמתי ביותר בתרבות הישראלית כיום וזה שנים. זהו תיאור אובייקטיבי של המציאות התרבותית בשבוע שבו זכה "הערת שוליים" בפסטיבל קאן.

איכשהו, בפעם הראשונה בחיי כצרכן תרבות ישראלית, הבטתי במרקע והרגשתי בבירור שאני שייך ל"סיפור הגדול" ומה שאני צופה בו עכשיו הוא דיון פרובינציאלי בטלוויזיה קהילתית-שכונתית, וירווח לי.

פתאום נמוגו להם רגשי הנחיתות, פתאום נעלמה תחושת ההתבטלות מול מה שמכונה "תרבות ישראלית". פתאום הכל נעשה חד וברור, כאילו נטלתי חומר ממקד כלשהו. ברגע אחד, בגיל 39, אני ממקם מחדש את יחסי הכוחות בתרבות הישראלית ואומר לעצמי בקול גדול: כן. יש סצנה אוניברסלית ויש סצנה לוקלית. כן. אני שייך לאוניברסלית. כן. סידר הוא המלך והוא משלנו. ועוד עניין קטן: כן. אני יוצא מהארון. אני מודה. מעולם לא הבנתי את "החיים על פי אגפא". זהו. הוצאתי את זה. אני מרגיש משוחרר עכשיו.

שטיחים אדומים ופפיוני משי

במשך שנים האמינו אנשים כמוני אמונה שלמה בסצנת התרבות הישראלית כפי שהוכתבה בידי השכבה השלטת ולא תמיד הבינו מה רוצים מחייהם. מעולם לא הבנתי, למשל, מדוע אין שום סיכוי שפסטיבל ליל שבועות בירושלים - הפסטיבל הספונטני הגדול בישראל - אינו מסוקר בשום מקום ואינו תופס שום מקום אמיתי במפה התרבותית.

לא עוד. יוסף סידר, לשמחתי ולגאוותי, אינו שייך לשבט שממנו עושים ינשופים. הכיפה הקטנה שעל ראשו והחומרים שבהם הוא עוסק הופכים אותו ליוצר אחר, חדשני ופורץ דרך. כשזה בא יחד עם הצלחה מסחררת, עם הכרה בינלאומית ועם שטיחים אדומים ופפיוני משי זה מסדר מחדש את לוח השחמט של התרבות הישראלית באופן שעושה לי טוב. טוב מאוד.