ימי התעוררות

היא טייקונית ישראלית שנהנית לנהל את החברות שלה, אבל יוצאת מגדרה כדי לנהוג צניעות. מינימום חשיפה, מינימום ניקור עיניים, מינימום סמלי סטטוס. כשהגיעה באחד הימים למאהל המחאה ברוטשילד, ראתה חבורה שיורה חיצים על תמונה. בתמונה, גילתה לבהלתה, התנוססה דמותו של בן משפחתה.

היא נמלטה משם בדפיקות לב מואצות, מברכת על האנונימיות היחסית שלה. על זה שהציבור הרחב לא יודע לזהות אותה. בימים אלה יודע כל עשיר שזה אפילו פחות פופולרי מלהיות פוליטיקאי. תנו לי להישאר מתחת לשולחן, היא אומרת, בשביל מה שעם ישראל יידע על העוצמות שלי. מי רוצה להיצלב ככה?

אשת עסקים אחרת סירבה להיפגש בבית-קפה: "שלא יראו אותי מבלה בתקופה כזו", הסבירה. אין זה אלא עוד אחד מסימני התקופה.

מוסד "50 הנשים המשפיעות", שמנקז אליו את הסיפורים המרכזיים של השנה, עומד הפעם בסימן האנרגיות החזקות של הקיץ. רעידת האדמה החברתית חוללה שינוי תודעתי חד. האם לימים נאמר על העת הזו, שבה נוסדה ישראל מחדש כמדינת רווחה?

המחאה, שהיא סיפור התקופה, צובעת בצבעים עזים ודרמטיים את הרשימה. מה שהצליחה דפני ליף הצעירה לעשות במאהל ברוטשילד, לא הצליח אף פוליטיקאי או מנהיג מקצועי.

והיא, הרי כל מהותה אוקסימורונית, אנטי-גיבורה שהפכה למנהיגה. נאיבית, בוסרית, לא מלוטשת, לא רטוריקנית דגולה, לא אידיאולוגית סוחפת. לכאורה, מדגרה הומייה של חולשות. אבל במבחן התוצאה - אלה פניה של המנהיגות החדשה, מנהיגות אותנטית. הסיפור שלה תפס. היא הפכה לצלפית הכי מדויקת בשוחות של המלחמה המעמדית.

רק לפני חודשיים, כשהקימה את המאהל ברוטשילד, הועלה שמה בישיבת עבודה כמועמדת לאשת השנה. דפני מי? שאלו אותי בתמיהה. חודש אחרי היא כבר נתפסה כאחת מ-3 הנשים המשפיעות בארץ, בסקר שערכנו בקרב מדגם מייצג של האוכלוסיה, עם התעצמות המחאה לשיאים שלא נודעו בתולדותינו.

המוזה של המחאה מזכירה קצת את ליברטי מ"החירות מובילה את העם", ציורו המפורסם של אז'ן דלקרואה, שהנציח את ההפיכה העממית בצרפת. השינוי מתחיל בתוכנו, אמרה ליף - ועשתה היסטוריה. הייתה מי שאמרה את זה קודם, זוכרים? אבל היא חטפה קיתונות של רותחין.

ההצלחה ברחובות הביאה אופוריה. הזהירו אותה מפני הזחיחות. הרי מי שאין לו מטרה, הגדרת ניצחון סבירה וידיעה מתי להגיד "די", יפסיד לבסוף במאבק. דרשו ממנה להגדיר בדיוק מה היא רוצה. אבל העמימות, ורק היא, אפשרה את ההצטרפות ההמונית למיזם המחאה הגדול.

עבור רבים המחאה הזו היא התגשמות של חלום. התקשורת נסערת מהאנרגיות, מלווה את ההתעוררות האזרחית לאו דווקא כגורם מדווח אובייקטיבי, אלא כצופה משתתפת. הציפוי המקצועי הדקיק נבקע, ויצרים עזים של הזדהות נחשפו תחתיו, נעדרים את הריחוק המינימלי המתחייב מהציווי העיתונאי.

בן-לילה חלה ההתנערות מהשיח הישן לטובת שפה חדשה, רגשית, מאחדת, שבזה להיררכיות המסורתיות. לרגע נדמה היה כי השיח הסוציאל דמוקרטי מעולם לא נטש את הארץ.

ערך הסולידריות והשוויון דחק באחת את הסגידה שטופחה בעשורים האחרונים לגיבור התרבות - הישראלי המתעשר, החומרני והראוותני. קריאת תיגר על השיטה הפכה למוטו המרכזי. אנשי המאהל הכניסו כף עמוקה לתוך כור ההיתוך הישראלי, בחשו ורקחו מחדש את האתוס המקומי.

את הביטוי לתמורות שחלו כאן אפשר לראות בגיליון המשפיעות. השנה אנו עדים לתופעה יוצאת דופן. הנשים שנמצאות בעמדות מפתח במשק נדחקו הצידה ממוקד ההתעסקות. ההתעניינות במנהיגות כלכליות כמו עפרה שטראוס וזהבית כהן נגעה בעיקר למתקפה הציבורית נגדן. הן מצידן נקטו בעיקר מהלכי מגננה מול זעם צרכני עצום, שניתץ את כל מה שידענו על האדישות האזרחית.

זהבית כהן, שהעפילה לראש המנהיגות העסקית עם רכישת תנובה ופסגות, חוותה השנה את הצד הפגיע של הפוזיציה הדומיננטית. תנובה כתאגיד, וכהן כפרסונה, הפכו יעד למתקפה משתוללת חסרת תקדים בשל התסכול ההמוני מהתייקרות הקוטג', כסמל למוצרי המזון בכלל. הניסיונות שלה להתמודד בכלים הישנים מול ההתנפלות עצומת הממדים היו יעילים כמו סכין במים. לא היה במה לפגוע.

ראו את האירוניה במערכת האקולוגית של עולם המנהיגות, תזה ואנטי-תזה: אשת השנה דאשתקד, זהבית כהן, סמל הקפיטליזם - מול אשת השנה הנוכחית, דפני ליף, סמל המחאה, הגפרור שהדליק את מדורת השבט.

לצפייה ברשימה המלאה של 50 השנים המשפיעות בישראל 2011 לחץ כאן.