סטף ורטהיימר: אמנם כבר לא בתפקיד, אך עדיין מנהל לדוגמה

דמותו של סטף ורטהיימר כיזם, תעשיין בעל מעוף ואדם בעל חזון, היא כה עזה, וסיפור חייו וסיפורה של ישקר מייסודו הם הצלחות כה פנומנאליות, שגם שנים לאחר שאיננו מחזיק בעמדה ניהולית בחברת להבי המתכת שהקים, עדיין נוקבים בשמו כאחד מהמנהלים הטובים בישראל.

"אם את מדברת איתי על כסף, אני מפסיק את הראיון", אמר לי כאשר עליתי יחד עם נציגים רבים של העיתונות לתפן להתפעל מהעסקה הגדולה ביותר אי פעם בה נמכרה חברה פרטית ישראלית: באמצע 2006 רכשה חברת ההשקעות של וורן באפט 80% מישקר מידי סטף ובנו איתן, בכ-4 מיליארד דולר. אולם, העובדה שהמשפחה הפכה לאחת העשירות בארץ (מקום חמישי בישראל, עפ"י דירוג פורבס, ובין 300 המשפחות העשירות בעולם), לא הפריעה לורטהיימר לקבוע באותו הזלזול שבו הוא מתייחס לבורסה, לעסקי הפיננסים ולמקצועות הנלווים כגון רואי חשבון ועורכי דין, כי רק הכסף מעניין אותנו, העיתונאים.

על אף העלבון - איש החזון ידוע גם כאיש קשה, בוטה בלשונו ולא מתפשר - אי אפשר היה שלא להאמין לו. נכון שבשנים האחרונות איננו גר בגליל, שהוא כה מסור לפיתוחו, אלא בכפר שמריהו, אולם באותם צהריים, בבגדים פשוטים ומעט מהוהים, לאחר שסעד בחדר האוכל של המפעל, כל מה שעניין את ורטהיימר היה לנצל את השיחה כדי לקדם את גני התעשייה שהוא מקים ואת הצורך בגנים כאלו משותפים לישראלים ופלסטינים, ולבכות את האסון הגדול בעיניו של מדינת ישראל: חיסול בתיה"ס המקצועיים שבוגריהם יכולים להוות תשתית ל"תעשייה של ממש ולא עסקי האוויר התל אביביים".

"לנהל לומדים בשטח"

"ללמוד לימודי ניהול במקום לנהל בשטח, זה כמו לקרוא פלייבוי במקום להתחתן", ניסח פעם ל"גלובס" את המוטו הניהולי שלו. הביוגרפיה שלו אכן עולה בקנה אחד עם הבוז ל"שטויות האקדמיות" והאמון במה שאדם עושה במו ידיו. כבר בגיל 16 נשר מהלימודים והחל לעבוד, תוך שהוא משתלם בלימודי אופטיקה. לאחר השירות בפלמ"ח החל לעבוד ברפא"ל אולם לימים, לאחר שהבין כי לא יוכל לנהל בחברה, עזב.

בגיל 25 קנה צריף בנהריה והקים את ישקר, מסגריית מתכת קטנה שעבדה עבור התעשייה הביטחונית. המיתולוגיות יודעות לספר שאת המוצרים הראשונים שיווק כשהוא רכוב על אופנוע, ומהר מאוד החל לייצא את תוצרתו למדינות שכנות, בין הראשונים להבין אז כי זו הדרך הכמעט יחידה של תעשייה ישראלית לצמוח. בתחילת שנות ה-60 כבר הקים בהולנד מפעל משותף לישקר ופעילים בתחום מארה"ב, ובסוף העשור הקים בנהריה מפעל לייצור להבים למנועי סילון.

כך הלכו העסקים והתרחבו, ללא גיוס הון למעט השקעה של דיסקונט השקעות, אז בידי משפחת רקנאטי. לימים יסלדו הוורטהיימרים מהשותף הציבורי שבגינו הם מחויבים להציג דוחות, ויחייבו את דסק"ש למכור להם את ההחזקה בישקר.

ידע להכיר במגבלותיו

בשנת 1983, בעקבות תאונת דרכים שעבר, ביקש סטף מבנו איתן לבוא לעזור, ובאמצע שנות ה-90, בהבנה נדירה את מגבלותיו של יזם בניהול העסק השוטף, מינו את יעקב הרפז לנהל את ישקר. במהלך השנים רווחו שמועות על כך שהבן מצמצם את מוטת כנפיו של האב, בין השאר על ידי פרידה ממעגל העובדים הקרוב לו, אולם המשפחה הכחישה בלהט כל קרע. ישקר, מכל מקום, נחשבה מופת ודוגמה לתעשייה ישראלית מוצלחת, שבתחומה - להבי חיתוך למתכות קשות - הייתה ועודנה מהמובילות בעולם, כפי שסבר גם באפט האגדי. לדברי המשפחה, המכירה לא נבעה מרצון לממש נכסים אלא מתוך חשיבה על טובתה של ישקר, שהקשר עם חברת ההחזקות של באפט יעזור לה במגרש הגלובלי.

סטף ורטהיימר, 85, כבש לו מקום של כבוד בתודעה הישראלית לא מפני שעשה "אקזיט" עתיר ממון, אלא בזכות הסיפור על אדם המגיע ממחרטה בחצר הבית לתעשייה מהמובילות בעולם, שמקום מושבה בגליל; אדם שאחראי להקמתם של גני תעשייה התומכים בחברות צעירות, ואשר שחרת על דגלו קידום של החינוך הטכנולוגי. עקשן גדול - במובן הכי טוב של הביטוי.