"בתחילת ימי הטלוויזיה נשים היו עלה תאנה של פוליטיקלי קורקט"

בשנת 2011 אמות-המידה החברתיות בישראל עומדות עדיין למבחן רציני, ואין אינדיקציה טובה יותר לבחינת המידות החברתיות שלנו מבחינת מקומן של הנשים. פורום הנשים השנתי של ארגון נט"ל (עמותה למען נפגעי טראומה על רקע לאומי), שהתקיים בשבוע שעבר בסימן "מדברות מהשטח", ניסה לבחון לעומק את מקומן של עיתונאיות בשדות הקרב הקשוחים מכולם.

מול 300 נשים חשפו העיתונאיות כרמלה מנשה, הדס שטייף ודליה מזור רגעים מהקריירה העיתונאית שלהן וכן התמודדויות עם קשיי המקצוע.

הפאנל, בהנחיית חברת מועצת רשות השידור ד"ר עליזה לביא, לא עסק במפורש בהדרת הנשים, גם אם מדי פעם העניין עלה לדיון, אלא דווקא בחוויה של ההימצאות באותם אזורים שותתי דם.

במהלך הפאנל סיפרו מנשה ושטייף על הדיווחים מהשטח בשדה הקרב, בלבנון, בעזה באתרי פיגועים וכן במפגש המורכב עם חיילים ואנשי כוחות הביטחון בשטח.

דווקא ישראל אפשרה בעבר פריצות דרך משמעותיות לנשים. ישראל הייתה מהמדינות הראשונות בעולם שבהן נבחרה אישה לעמוד בראש מפלגה מרכזית ולאחר מכן בראשות הממשלה כבר בשנת 1969.

יחד עם זאת, המציאות כיום מוכיחה כי יש רק מעט נשים הנמצאות בעמדות ניהול הנחשבות גבריות או במקצועות גבריים מסורתיים. גם במקצוע העיתונות, נראה כי למרות תהליך איטי של כניסת נשים למקצוע, התחום העיתונאי עדיין גברי ברובו, ובמיוחד כשמדובר בתחום הסיקור הצבאי.

למרות שהחלה להגיש את מהדורת החדשות של הערוץ הראשון כבר ב-1980, טוענת מזור כי "בראשית ימי הטלוויזיה לא היה ספק שלנשים לא היה מקום שם". מזור הסבירה כי היה ידוע לכל באותם ימים כי "תחילת המהדורה וסיומה תמיד היו שמורים לגברים", שכן נשים באותם הימים "היו קישוט, עלה תאנה של פוליטיקלי קורקט". לדבריה "נשים החלו להופיע במהדורה רק אחרי הידיעה השלישית, אחרי החדשות והכלכלה".

"כשהתחלתי להגיש את 'מבט' היו אז גם שרי רז, אורלי יניב וענת שרן. אני נשארתי בתמונה פשוט כי אני מתמידנית. מפרספקטיבה של 40 שנה, אני שמחה לראות את השינוי שחל היום, כשאני רואה נשים חזקות שנמצאות בעמדות מפתח".

באותה הרוח אמרה לביא בדיון כי במהלך השנים נפתח עולם התקשורת לנשים. ואולם הכתבת הצבאית של "קול ישראל", כרמלה מנשה, הוסיפה מיד כי התחום נפתח רק במקצוע העיתונאים ולא בתחום ההנהלה של עולם התקשורת.

רגעים קשים בשטח

הדס שטייף, כתבת הפלילים של גלי צה"ל ו"ישראל היום", נזכרה במהלך הפאנל במספר אירועים טראומטיים שהיא נכחה בהם במהלך תפקידה. "אני 20 שנה בשטח, כמות הגופות שראיתי והיו חלק ממני אינסופית", סיפרה שטייף. "לאירוע בבית ליד, למשל, הגעתי 5 דקות אחרי הפיצוץ הראשון. זה היה שדה קרב, ולא סגרו את האזור עדיין. הגיע איזה נהג משאית שהשאיר את המשאית ורץ לעזור, ואז אירע הפיצוץ השני, והוא נהרג בו. שאלו שם למי שייכת המשאית? ואני אמרתי של מישהו שרצה לעזור והוא איננו. משם הלכנו למשפחות, וזה רגע קשה, כי פתאום יש פנים, אימא, משפחה, חברים. אותו נהג משאית - אני הייתי האחרונה שראתה אותו".

שטייף הייתה מהראשונות להגיע לזירת הפיגוע במלון פארק. "היו שלוליות של דם, עם ריח חזק של דם, שלאחריו לא הצלחתי לאכול במשך 3 ימים".

"איך אני שורדת?"

לדברי שטייף, רגע קשה במיוחד הוא הרגע שבו צריך ללכת למשפחות. "זה קשה. זו טראומה. איך אני שורדת? זה המקצוע, כמו שכרמלה מנשה אמרה".

אבל נראה כי אירוע כפר גלעדי (12 אנשי מילואים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה) דווקא הצליח לחשוף את עצביה החבויים בזמן העבודה של שטייף. "הגעתי למלחמה ביום השני", היא נזכרת, "הגעתי לצומת כפר גלעדי. מסביבי נופלות קטיושות, טילים, ואנחנו רצים ולא מרגישים כלום, זה היה שדה הריגה.

"אמרתי לנהג שלי 'בוא ניסע לכפר גלעדי'. במקרה הזה כבר הייתי אימא לחייל ששירת בתותחנים, ומישהו צעק 'תותחנים'. ידעתי שהבן שלי לא שם, אבל היו גופות, והריח נדבק לכל החיים.

"התחילו להגיע זק"א ולערום את הגופות. באותו רגע יש דממה. בפתח בית-הקברות שאליו הגעתי מאוחר יותר יש סלעים ענקיים כמספר ההרוגים - אבן גדולה בשביל כל הרוג. וזה הרגע שנשברתי. יש שיר כזה 'הנה מוטלות גופותינו' (שיר של חיים גורי על הרוגי מחלקת הל"ה במלחמת השחרור, ר"ב). יעל דן ישבה באולפן ופרצה בבכי. בערב התקשרו מהפקה של ערוץ טלוויזיה: תבואי לאייטם על הכתבת של גלי צה"ל שבכתה. סירבתי. אני לא הסיפור".

מנשה תיארה את הקושי במצבי מלחמה מצד אחר - במפגש עם החיילים שנותרו, אלה שחוו את אבדן חבריהם. "היו כמה אירועים קשים של פיגועים, של מלחמות, של כניסה לשדה קרב. אני לא חושבת שזה השפיע עליי יותר מדי.

"מה שכן השפיע עליי בסופו של דבר זה עיניים של חייל אחרי שהיה בפיגוע קשה, או פגישה עם החיילים אחרי אסון המסוקים. בשבוע הראשון, אחרי שחצי מוצב נהרג, פגשתי חייל מהמודיעין, והוא אמר לי 'את הראשונה שבאה לכאן'. הוא תיאר בפניי שהוא 'מרגיש בבית-קברות של אנשים חיים'. הוא בכה, ואני בכיתי איתו", מספרת מנשה.

"אבל אין הרבה מקרים כאלה", היא מוסיפה מיד, "בזמן שידור יש לי משמעת מאד חמורה. העברית לא מתחכמת. זה החינוך שלנו. זאת שליחות, זאת אג'נדה, זו השקפת עולם. אתה עובד 24 שעות ביממה. יכול להיות שמכיוון שאני אישה, אני לעולם ארצה להוכיח שאני מבינה יותר מכל הגברים".

"הכתבות בשטח חוות דברים לגמרי אחרים ממי שיושב באולפן", מסבירה מזור. "כשאני מקשיבה לכרמלה, אני חושבת שכל השנים שישבתי באולפן במלחמות וכדומה, זה איפשר לי מעין נתק רגשי. באותם רגעים את משמשת צינור להעברת מידע ונותנת את הבמה למי שנמצא בשטח. אני אף פעם לא בכיתי".