"לתוכנית 'האח הגדול' יש מעמד של דת אזרחית"

יו"ר הוועדה למדרוג, ד"ר יפעת בן-חי-שגב, מאמינה כי העיסוק של "האח הגדול" בפצעים המדממים של החברה ישראלית הוא מקור כוחה של התוכנית

לאחר מהלך קידום מאסיבי, ביום ראשון האחרון שודר פרק הפתיחה של העונה החדשה של "האח הגדול". כבר במהלך השידור ניתן היה להבין מהמדיה החברתית כי פרק הבכורה זוכה להתייחסות גבוהה.

למחרת, כאשר הופצו נתוני הרייטינג, התברר כי פרק הפתיחה של התוכנית שבר כמעט את כל שיאי הרייטינג האפשריים עם נתון מדהים של 45.5 אחוזי צפייה - נתון הנמוך ב-0.6% בלבד מזה של גמר העונה השנייה של "מאסטר שף", שנחשב למשדר הנצפה ביותר מאז החלה המדידה. איך מסבירים את התופעה?

"'האח הגדול' רחוקה מלהיות תכנית רגילה", אומרת יו"ר הוועדה למדרוג, ד"ר יפעת בן-חי-שגב, "היא יותר עונה להגדרה של MEDIA EVENT, שמאופיין בכך שהוא מושך קהל צופים גדול במיוחד ומאחד את הצופים לקהילה מובחנת, כמו לדוגמה הסופרבול, החזרת גלעד שליט, מערכות בחירות ועוד.

"אירועי המדיה מייצרים לכידות וקונצנזוס לאומי באופן שמטשטש את המפריד והמבדיל ומחזק את תחושת הביחד. בהיבט הזה יש להם אופי לאומי. הייתי אומרת של'האח הגדול' יש מעמד של דת אזרחית.

"כמובן שכל זה מקביל לתהליכים גלובליים שלא פוסחים על מדינת ישראל. בעשור האחרון אנחנו רואים שאנשים בעולם המערבי מגדילים את זמן הצפייה בטלוויזיה. המדיום הטלוויזיוני הפך לבלתי מנוצח בחברה שהתרבות שלה מאוד ויזואלית.

"בישראל זה לא רק שהטלוויזיה חזקה - ערוצי הברודקאסט תופסים מדי ערב 60% מנתח הצפייה בטלוויזיה. לכאורה היינו מצפים שבבתים שברובם יש אפשרויות צפייה בכ-60 תחנות הצפייה תהיה מבוזרת - כפי שאנחנו רואים בשאר העולם. אבל לא כך. בישראל יש דווקא תהליך של התלכדות שלדעתי מצביעה על צורך פוליטי ותרבותי במדורת שבט, שלאורה צריך להתחמם. ובתוך הקונטקסט הזה יש לנו את 'האח הגדול', שעונה על הצורך של ההתלכדות".

- למה דווקא "האח הגדול"?

"התוכנית מבוססת על היצר הבסיסי ביותר של האדם - המציצנות. היא למעשה מגשימה את הפנטזיה של כולנו להיות 'רואים ולא נראים' בבית של מישהו אחר, כמו זבוב על הקיר. מאפיין נוסף הוא היכולת להפוך אדם מ-no one ל-someone, כמעט בין-לילה.

"זה תהליך שמאוד קוסם לציבור, כמו סיפור סינדרלה. בנוסף, הז'אנר הזה מאפשר לקהל להשתתף באופן פעיל בתוכנית על-ידי הסמסים. זה כמובן כוח מוגבל, אבל עדיין יש לו יכולת להשפיע ולהכתיב פופולריות".

- בחו"ל התוכנית זוכה לפופולריות אבל לא כמו בישראל. אז מה שונה כל-כך כאן?

"כשמקלפים את כל המוטיבים של הז'אנר, אנחנו נשארים עם סיפור 12 השבטים המודרניים - ערבים מול יהודים, שמאלנים מול ימנים מזרחיים מול אשכנזים, גברים אל מול נשים, סטרייטים מול הומוסקסואליים וכו'. זה תוכן שמרתק את הצופה המקומי.

"הצופה הישראלי, שמתיישב בערב על כורסת הטלוויזיה עם נעלי-בית ומשקה ביד, לא יכול להתנתק מהכאן ועכשיו. זאת לעומת האמריקני, שבורח מתוך המציאות שלו על-ידי לחיצה על כפתור ESCAPE כשהוא מתיישב מול הטלוויזיה. ישראלים לא יכולים לעשות את זה, הם תמיד מחויבים לכאן ולעכשיו בארץ ישראל".

- את רואה בתוכנית אלמנטים שחורגים מעבר למסך?

"בדצמבר 2008, על רקע מערכת בחירות בישראל, העיתון הצרפתי החשוב 'לה מונד' הקדיש את עמוד 3 שלו לכתבה שכותרתה 'יוסי בובליל ראש ממשלת ישראל'. לא למועמדים האמיתיים אלא לבובליל, גיבור 'האח הגדול'.

"בעצם יש כאן תופעה מאוד מעניינת. אנחנו מדברים בעצם על תוכנית מציאות שמחליפה את המציאות עצמה ושלמעשה מבוססת על השאיפה לחולל שיח. אני חושבת שיש כאן יומרה חברתית של קשת לחולל שיח ולכונן מציאות חברתית שעוסקת בפצעים הפתוחים והמדממים של החברה ישראלית. כמובן שאין פה שאיפה לשינוי חברתי אלא ניסיון מודע לייצר דרמה תוך ניצול זרמי העומק בחברה הישראלית.

"מדובר פה במלאכת מחשבת טלוויזיונית שבאמת מצליחה לקחת תוכנית ריאליטי שבמקומות אחרים עשתה אולי 10% רייטינג - והופכת אותה לאירוע טלוויזיוני בעל מאפיינים לאומיים שיוצא הרחק אל מחוץ לגבולות הטלוויזיה".