"הרחבת הרגולציה תזיק; ועדת הריכוזיות הלכה רחוק מדי"

הבית

גשם זלעפות. היום הראשון בשנה מטיח בנו את החורף במלוא עוזו. המים זורמים על לבני האקרשטיין בשכונת ביצרון. חדש וישן. אמיד לצד מעמד בינוני-נמוך. מאחורי שער הברזל דק עץ כהה, שטוף, ועליו עמוד כדורסל מיותם. רו"ח שחר זיו יושב ליד השולחן בקומת הכניסה, שהיא סלון, ומטבח, ופינת האוכל, והטלוויזיה. "זה מרכז הבית", הוא מתכוון לשולחן הבהיר, הארוך, גבה הקומה. "יושבים כאן בוקר, צהריים, ערב". השולחן הוא הבית. חמים. נעים. בלי פוזה או מאמץ. כמו חיוכו של בעל הבית. תיק בית-ספר מושלך, עדיין, ליד הספה הפינתית. כריות צבעוניות על הרצפה. קערת פירות על השולחן. ציור אחד בלבד על הקיר ("של גוטמן"). תמונות הילדים, בגילאים שונים, על המקרר, וגם של האחיינים. אופניים מבצבצים מהממ"ד. ספרים בנישה שמתחת למדרגות האבן. וארונות המטבח צבועים בתכול.

"עברנו לכאן ממרכז הרצליה. ניצן, הילדה הראשונה, עמדה להיוולד, היא בת 14 בעוד שבועיים. היה לנו כלב, ורצינו חצר. עבדנו במרכז ת"א, ורצינו להיות בבית עוד קצת בבוקר לפני שיוצאים לעבודה. עכשיו זה בכלל קרוב, כי קרני עובדת בערוץ 10, מעבר לכביש".

ומעבר לחלון, מטר וחצי, השכנים. "הילדים, בני 80, גרים עם אימא. היא בת 100. והשכנות נעימה מאוד. רצינו שהילדים יגדלו במקום מאוזן, לא כולם מאותו שטנץ - בעלי מקצועות חופשיים או היי-טקיסטים. אתה גדל עם השכונה. עד שאין ילדים, לא נתקלים במעגל של ההורים. כשיש לך כלב, אתה פוגש את אלה שיוצאים ב-6 בבוקר. ואתה נעשה מעורה. טיולי משפחות, עזרה הדדית".

בקומה השנייה מזרון נוטה על צדו, זכר לבייביסיטר עבור כמה מילדי השכונה. הבית שקט במפתיע. "גם אשתי וגם הבת שלי הלכו להופעות שונות. קרני בטח בהקרנה של סדרה", הוא משער. ועמית בן ה-10 צופה בטלוויזיה. ומעל עליית הגג, פרקט על הרצפה, שתהפוך ברבות הזמן לחדרה של ניצן. "עד לפני 5 שנים גרנו בקומה אחת, 70 מטר. הילדים, קרני וההורים מהווים תא משפחתי מיוחד ומלוכד בצורה יוצאת דופן, שיש לו השפעה עצומה על חיי. שישי בערב זה אדיקות. כל שישי, כל המשפחה. כל הילדים, עד לאחרונה, היו ישנים אצל סבא וסבתא. הצניעות מתבטאת אצלנו באורח החיים ובצורת הדיבור. היעדר שחצנות, מתינות והוגנות, אלה ערכים שנכונים בחיים האישיים ובחיים העסקיים. הציניות אצלנו משמשת לשבירת הרצינות".

גבעת נפוליאון, רמת השרון, ג'באליה

"נולדתי ברמת-גן, ליד גבעת נפוליאון. זו הייתה הדרך לביה"ס, עליתי, ירדתי, עד שעברנו לרמת השרון. אבי, שלמה, הוא יליד כפר סבא. הוריו הגיעו מליטא בשנות ה-30 ועברו לר"ג ב-46' בעקבות הפרנסה. סבא שלי פתח קיוסק, אשתו צביה עבדה אתו, בצמוד לעירייה, רבים מעובדיה היו לקוחותיו. אבי עבד שם מגיל מאוד מוקדם. הם התחילו מאוד נמוך, גרו בדירות מרתף או עם שותפים. אמי, שרה, נולדה בירושלים. להוריה הייתה מסעדה. עכשיו זה בלב מאה שערים, ראינו את זה בסיור בת-מצווה לניצן. בזמן המצור היא נפצעה מכדור תועה, ואחרי זה עברה לחיפה, להתאחד עם משפחתו של אביה, הם מהצד של גליציה שבפולין.

"אבא ואימא הכירו בנח"ל, בצבא, קיבוץ גונן, שיפולי הרמה, עמק החולה, התחתנו ב-64' ועברו לר"ג. אבא למד ראיית-חשבון והגיע לבנק הפועלים. אימא צמחה במערכת החינוך, ד"ר לחינוך, השבוע הגישה את הדוקטורט השני שלה. שניהם אנשים נדירים. אני אומר לך, לא עושים מוצרים כאלה. יש לי אחות גדולה ממני, שרון, ואח קטן ממני, שני. בר"ג הירקון היה קרוב, הרבה רחוב, כל ספורט שהוא, שחייה, כדורסל, משחקי שכונה בחצרות המשותפות, צופים. בבית-הספר הייתי לגמרי לא מאופס. לשבת, לזכור, לרשום, לחזור ולעשות שיעורים, היה מזעזע. אחר-כך זה פשוט הסתדר. הייתי ילד נמוך, צנום ודי שובב. מאוד ספורטיבי, מאד נפצע, נחבל ושובר. בגיל 8 שיחקנו חמור ארוך בחצר, וריסקתי את המרפק. חודשיים בבילינסון, מסמרים, שיתוק זמני ביד. זה היה בחופש הגדול, הלך כל החופש.

"בקיץ שבין ה' ל-ו' עברנו לרמת השרון, השיפולים הצפוניים של אוסישקין. חששות גדולים, הסתגלות מהירה, אולי כי המורה הייתה בחופשה. בחטיבה עברתי לקלמן והתחלתי בספורט מקצועי. מורה הכניס אותי לכדוריד. שיחקתי 20 שנה, קיצוני ימני, עברתי לליגה הבכירה, הרבה קבוצות, הטובות שבהן היו אס"א ת"א ומכבי רעננה, זכיתי אפילו בגביע המדינה. זה תפס הרבה זמן: 5 אימונים בשבוע ומשחק. הייתי מאוד אוריינטד ספורט, עד הצבא. לא חשבתי על ראיית-חשבון.

"התגייסתי ב-86' לנח"ל עם כל החברים שלי מהצופים. קיבוץ הר עמשא, חבל יתיר, דרום הר חברון. שם פגשתי את קרני, התחתנו ב-96'. היינו הרבה בשטחים, ג'באליה, עזה, האינתיפאדה בשיאה, וקצת לבנון. כלוחם חי"ר, תחת חוויות מאתגרות פיזית ומנטלית, להיות בתוך אוכלוסייה, זורקים עליך בלוקים, אתה יורה כדורי גומי בשפע, אתה לומד על היחס שלך לחברים ולסביבה, על האופי האמיתי שלך כבן-אדם, על עצמך".

ראיית חשבון

"השתחררתי ב-89'. קצת עבודות זמניות, טיילנו כמה חודשים במכונית בצפון אמריקה ובמקסיקו. ואז התחלתי ללמוד. התלבטתי בין עסקי ללא-עסקי - ספורט, פיזיותרפיה, רפואה. ברגע שהחלטתי ללכת על הכיוון העסקי, אמרתי לעצמי שלא יהיה חכם שלא לבחור בראיית-חשבון, כי יש לי יתרון יחסי. בחרתי ראיית-חשבון וכלכלה בת"א, ועבדתי בשמירה ובאבטחה. מה שהכריע היה המחשבה שאחרי כמה זמן, כשאסתכל על עצמי, האם אראה שמיציתי, שהשגתי את מה שאני רוצה בחיים, ברמה של הגשמה אישית. לא דיברתי מילה עם ההורים על לימודים ועבודה. גם היום אנחנו לא מדברים בבית על עבודה.

"סיימתי בהצטיינות. התראיינתי לכמה משרדי ראיית-חשבון, וסורבתי. ב-91' התחלתי לעבוד במשרד של אבא, שלמה זיו, אז עבדו שם 100 איש, היום בזיו-האפט עובדים יותר מאלף. בהתחלה עבדתי בעולם הביקורת המפנק. אחרי 5 שנים הגעתי לעולם שבו אני מומחה: עולם המימון. הוא ביטא עבורי את מה שאני אוהב ויחסית טוב בו: בפיתוח, ביזמות, ביצירתיות, קבלת החלטות, וגם בפיננסים. גדלתי, עד שהפכתי למנהל התחום. במקביל, עשיתי תואר שני במימון ואחר-כך גם דוקטורט, שלא השלמתי, כי עברתי לנהל את חטיבת הייעוץ הפיננסי. לא עמדתי בעומס: כדוריד מקצועני 5 פעמים בשבוע, דוקטורט ואבא צעיר. ואני ממוקד מטרה. עברתי לנהל את כל חטיבת הייעוץ, ובתחילת 2011 הפכתי לשותף-מנהל.

הרגולציה בשוק ההון

"בטיוטה של דוח ועדת הריכוזיות מומלץ להרחיב את כלי הרגולציה בעיקר לגבי חברות פער, שבהן יש פער בין שיעור ההחזקה בהון לשיעור ההחזקה בשליטה. אולם הוועדה ממליצה גם על הרחבת הרגולציה לגבי כלל החברות הציבוריות, כהמשך למגמה של הגברה ניכרת בהיקף וברמת הדיווח ובכללי המנהל והרגולציה. תהליך זה עלול להזיק לשוק ההון ולמשק, כיוון שהוא עומד בסתירה למהלך של הפחתת הריכוזיות.

"העלייה בהיקף הדיווח ונטל הרגולציה מצד אחד, ועידוד המוסדיים להשקיע בחברות גדולות מצד שני, יוצרים מצב שבו שוק ההון עלול לאבד חברות בינוניות. בשם הרצון לייצר בורסה ושוק הון עם אינטגריטי ומוניטין גבוהים, אנו עלולים להחמיץ את המטרה היותר גדולה שלשמה נדרש שוק ההון, אשר לצד אופטימיזציה ויעילות בהקצאת מקורות, מקנה לעסקים את היכולת לגייס ולחזק את בסיס ההון.

"חשיבות לא פחותה קיימת לפרסום הדוחות ולהתנהלות לפי כללי מנהל של חברה ציבורית. תופעה זו מייצרת שקיפות ובסיס מידע רחב שחסרים בשוק הישראלי. כדי לייעל את הקצאת המקורות, יש לאפשר בנצ'מרק, מדידת יעילות ושווי עסקים, ולהקל על מתן אשראי בנקאי וחוץ-בנקאי. יתרה מכך, עצם העובדה שמאות חברות מתנהלות לפי כללי משחק וניהול ברמה גבוהה, יוצרת אפקט חינוכי ולימודי על דורות של מנהלים במשק. בעולם קיימת הערכה גבוהה ליכולת הפיננסית של המנהלים הישראלים, שנובעת גם מכך שרבים מהם יכולים לקחת את החברות להנפקה בארץ ובחו*ל.

"ומדוע לקיים פער כה גדול בין חברות הנסחרות בבורסה לחברות פרטיות? לכאורה, התשובה פשוטה: מניותיהן של הראשונות מוחזקות ע"י ציבור משקיעים, שאינו מקרב בעלי השליטה. אך האם בחלק ניכר מהחברות הפרטיות אין משקיעי מיעוט פרטיים, קרנות השקעה או מוסדיים, שמקור כספיהם מכספי הציבור? האם חלק ניכר מאותן חברות לא נוטלות אשראי מבנקים שפיקדונות הציבור מופקדים בהם?

"יש לשקול מידתיות ביישום רגולציה נרחבת, ולהתאים אותה לגודל ולמורכבות החברה, לרבות חברות פרטיות. יש ליישם כלי מדיניות שיגדילו את סחירות המניות שאינן בת"א-100, לרבות עשיית שוק ע"י עושי שוק מטעם הרגולטור. יש להבטיח הקצאת מקורות של המוסדיים לחברות בכל הרבדים ונטרול המנגנון היוצר ביקושים אוטומטיים למניות הנכללות במדדים המובילים בלבד, ולפיכך נרכשים אוטומטית ע"י תעודות הסל וקרנות הנאמנות.

"הרגולציה הלכה צעד אחד רחוק מדי באיזון הראוי שבין הגברת היושרה, המהימנות והמוניטין של שוק ההון לבין העלות והנטל הניהולי של הרגולציה, שמקטינים את המוטיבציה, ואולי אפילו מחסלים אותה. הרבה פחות חברות חדשות ייכנסו לבורסה, וגם רבות מהקיימות יהפכו לפרטיות וייצאו החוצה. חברות ציבוריות מאפשרות לגייס הון עצמי ולייצר צמיחה בלי למכור את גרעין השליטה. בחברה פרטית, בעלי עסקים לא יוכלו למכור חלק קטן מהחזקתם, כיוון שמרבית המשקיעים לא מעוניינים להחזיק מניות מיעוט. אם לא תותאם הרגולציה, משפחות, קיבוצים, מושבים, יאבדו אלטרנטיבה, וכנראה ייאלצו, בשלב זה או אחר לאורך מחזור החיים, למכור את מפעל חייהם למישהו חזק יותר, שיקנה את גרעין השליטה. כך תקטן היכולת של חברות בינוניות לצמוח ולמתן את תופעת הריכוזיות".

סדר יום

"אני קם ב-5, קורא עיתון ועובד על המחשב עד 6 וחצי. מעיר את הילדים, ארוחת בוקר, עוד מתירים לי לקחת אותם לביה"ס, אז אם ניצן לא רוכבת על האופניים אני לוקח אותה לעירוני א'. ב-8 אני במשרד, הרכבת פינת בגין. הרבה פגישות, נסיעות ללקוחות, פגישות ניהול. לא אוכל צהריים. בראשון עד רביעי מסיים ב-21-22. חמישי קדוש לילדים. מגיע הביתה ב-4 וחצי, נוסעים באופניים, הולכים לסרט, אוכלים ארוחת ערב ביחד, עוברים לטרנינג, נכנסים לסופ"ש בנחת. בערב רגיל אוכל משהו, קורא קצת עיתונים, כדי להירגע רואה קצת טלוויזיה, סדרות אמריקאיות, הולך לישון ב-12. בשבת, ב-6 בבוקר, אני נוסע לראות את ת"א מתעוררת. סיבוב לדרום, יפו, נמל, נווה צדק, או נמל צפוני, שכונות צפוניות, פארק הירקון. רואה בניינים חדשים, את הבימה מתקדמת".

סוד ההצלחה

"לנהוג בהגינות ובחברות ולתת דוגמה אישית".

אם לא הייתי רו"ח

"בעולם של עבודה עם ילדים, וספורט".

בעוד 10 שנים

"החזון שלי הוא ייצוא ידע ישראלי, עסקי וטכנולוגי. זה התחיל לעבוד במזרח אירופה. יש לנו פה קבוצת ידע מיוחדת".