האם הגיע יום הדין של תוכניות הריאליטי?

"מה אנחנו עושים, מוכרים את עצמנו בשביל קצת פרסום... לכו לעזאזל, אתם שיוצרים את התוכנית הזו. אתם לא יכולים לנקות את עצמכם יותר ולהגיד 'זה מה שהקהל רוצה'. קרקס הפריקים הוויקטוריאני לא נעלם, הוא פשוט התחלף ב'האח הגדול' וב'אמריקן איידול', שמציגים לראווה את האנשים המבולבלים ביותר כדי שמולטי-מיליונרים יוכלו לעשות מהם צחוק. ולכו לעזאזל, אתם שצופים בנו עכשיו בבית. תתביישו לכם"

(ריקי ג'רווייס מגלם שחקן כושל שמתמודד בתוכנית ריאליטי. מתוך הסדרה "ניצבים")

זה היה אמור להיות אחד הניסויים המרתקים בטלוויזיה. קרייג גילברט, מפיק שאפתן ומתוחכם, הגה תוכנית שתתעד כל רגע בחייה של משפחה אמריקאית. הוא חיפש ומצא את משפחת לאוד, המשפחה האמריקאית המושלמת. החוזה נחתם, וההפקה החלה ב-1971.

עד מהרה האידיליה התפוררה. אב המשפחה ביל, כך התברר, ניהל רומנים לעתים תכופות. כשאם המשפחה פאט גילתה את זה, השניים החליטו להיפרד בסצנה רגישה במיוחד לעיני המצלמות. מאוחר יותר פאט נחרדה לגלות שגילברט ערך את התוכנית באופן שמדגיש את הצדדים השליליים, ויצאה למלחמה תקשורתית כדי לשקם את שמה ואת שם משפחתה.

שני דברים טובים יצאו להם בכל זאת מהתוכנית: ראשית, הבן הבכור לאנס יצא מהארון מול משפחתו בזמן הפקת הסדרה והפך לאחד הראשונים שעשו זאת בטלוויזיה ולגיבור הקהילה ההומו-לסבית.

שנית, הסדרה, שסיפורה תועד בסרט הטלוויזיה "Cinema Verite" ב-2011, הייתה לא רק ממבשריו של ז'אנר הריאליטי, אלא גם הציפה את האתגרים המוסריים שהוא מעלה. גילברט, כך נראה, התערב קלות ב"עלילה" בכך שהציג בפני פאט ראיות לכך שביל מנהל רומן - פעולה שהעלתה את השאלה אם תוכנית מציאות היא בכלל דבר אפשרי.

ב-40 השנים שחלפו מאז, הז'אנר התפתח מהניסוי של גילברט לטלוויזיה המתוארת גם על-ידי חסידיה כבידור נמוך. האתגרים המוסריים, כך נדמה, לא השתנו: רק השבוע החליטה הפקת "האח הגדול" לחשוף את תהליך ההדחה בפני המשתתפים, באופן שכל אחד מהם יראה מי העמיד אותו להדחה. זה יצר תסיסה, צעקות, דמעות ודרמה קיצונית - בדיוק מה שהצופים אוהבים.

באופן אירוני, תופעות כאלה הן הטיעון של שני הצדדים בדיון על תוכניות ריאליטי: התומכים יספרו שמעבר לדרמה טובה, ההפקה מקלפת בני-אדם, שכבה אחר שכבה, אל הרגשות והדחפים הבסיסיים ביותר. המתנגדים יגידו שכל מה שנעשה בתוכניות האלה הוא ביזוי וניצול של המשתתפים, שמוכנים להיות בובות על חוט בתמורה לתהילה רגעית.

נתוני השיא של הצפייה בתוכניות הריאליטי, שעברו בארץ את רף ה-40%, מעוררים את המחלוקת הזו גם בנוגע לצופים עצמם. האם אנחנו בובות על חוט של ההפקה, שמשחקת ברגשותינו בלחיצת כפתור? או שאנחנו פשוט מתרשמים מהדרמה, ומעריכים את העובדה שגם האדם הפשוט ביותר יכול לעניין את הצופים כמו גיבור מיתולוגי?

אלה לא שאלות חדשות, אבל הן מתחדדות לאור נתוני הרייטינג הגבוהים ונוכח הסערה שעורר אחד ממשתפי העונה השנייה של "האח הגדול", סער שיינפיין, שטען בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הפסיכיאטר מטעם ההפקה, ד"ר אילן רבינוביץ', נהג לחלק לו כדורים פסיכיאטריים, שגרמו לו להתנהג שלא כטבעו.

הנושא מן הסתם יתברר בבית המשפט, אבל הסערה הציבורית שליוותה את השבוע שעבר מעלה שאלה חדשה: האם הריאליטי הגיע לשלב המאפיין כל אימפריה שנמצאת בשיאה, שלב ההתפוררות? האם הציבור מתחיל להגיב לנורות האדומות שמופנות לעברו דרך מחקרים חדשים שמראים את השפעת הריאליטי על המציאות היומיומית?

יצאנו לברר את השאלות האלה בעזרת חוקרי תרבות מובילים. הנה המסקנות.

חלק ראשון: אובדן הילדות

את צופי תוכניות הריאליטי אפשר לחלק ל-3 חלקים: אלה שמתעבים אותן, אלה שלא מפסידים אף פרק, ואלה שאומרים שהם מתעבים - אבל לא מפסידים אף פרק.

הז'אנר הזה הוא מעורר מחלוקת בהגדרה. אבל בעניין אחד אין ספק - הרייטינג בשמיים. וכשהמספרים גבוהים, יש נטייה לבדוק מה עומד מאחוריהם.

אחד הממצאים המעניינים בנושא, שנחשף לאחרונה ב"גלובס", הוא סקר של ועדת המדרוג, שהראה כי 6.8% מצופי "האח הגדול" הם ילדים בגילים 9-4 (!). כמו כן גילה הסקר כי 4.7% מהצופים היו בני 12-10, וכי בני 17-13 צפו בשיעור של 8.1%. הנתונים אינם כוללים את הצפייה באמצעות האינטרנט, כך שמדובר כנראה בנתונים גבוהים יותר.

כיום, תוכניות המשודרות עד השעה 22:00 מוגדרות כמותרות לצפייה לכל הגילאים. "האח הגדול" משודרת בשעה 21:00, מיד לאחר החדשות.

"שיעורים נכבדים של ילדים ובני-נוער נחשפים לתוכניות הללו, שלחלקן יש סימון המעיד על כך שהתוכנית אינה מיועדת לגילם, אבל הם צופים בה בכל זאת, ויש לכך השפעה ניכרת עליהם", מסביר ד"ר מוטי נייגר מהחוג לתקשורת במכללת נתניה. "הורים מסוימים צופים בתוכניות הריאליטי יחד עם הילדים בלי לגלות ביקורתיות, והילדים תופסים את המתרחש בתוכנית - את המריבות, השפה הבוטה, התפרצויות הזעם, ההתנהגות המוקצנת וההתייחסות למיעוטים - כדבר מקובל".

פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה מוצא בתופעה הזו בעיה נוספת: "לפני שנים רבות כתב סוציולוג אמריקאי על 'אובדן הילדות', והתכוון לכך שבעידן התקשורת המודרנית אין כבר את ההבחנה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים. התוצאה היא שילדים, כבר מגיל רך מאוד, נחשפים לתכנים של עולם המבוגרים ומאבדים את ילדותם.

"לדעתי, לא פחות מדאיגה התופעה המשלימה: מבוגרים שמתמכרים לתוכניות רדודות וילדותיות ולבידור נמוך, אסקפיסטי וחלול. מובן שאין רע בתוכניות בידור, ובכלל זה ריאליטי, אבל הבעיה היא במינון ובמרכזיות: היום כמעט כל הפריים-טיים מוקדש לריאליטי, בכל ערוץ, במינון של עשרות שעות בשבוע. יתר על כן, כל שאר התוכניות - כולל חדשות, יומני בוקר וחדשות בידור - מגויסות כדי לקדם את תוכניות הריאליטי".

אבל לא הכול שחור. ישנם מומחים הסבורים כי בישראל יש יותר קווים אדומים, גם מבחינתם של היוצרים. "הזכייניות מבינות שיש גבול שהן לא יכולות לעבור מבחינה מסחרית", מסבירה אורנית קליין-שגריר, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, החוקרת תוכניות ריאליטי. "אני לא מאמינה שערוץ 2 יהפוך לטלוויזיה איטלקית או יפנית. לפרייםטיים בארץ יש גבולות ברורים, ואני חושבת שהזכייניות לא יירו לעצמן ברגל. מפיקה בתוכנית ריאליטי מסוימת אמרה, 'אנחנו רוצים שאנשים ישבו יחד ולא ירגישו נבוכים'. כשיש מבוכה, אין צפייה משפחתית, ומדובר בהפסד כספי לערוץ".

בהקשר הזה, נראה שמבוכה היא עניין יחסי. מחקר שנערך בידי ה-PTC (ארגון הורים המבקר את הטלוויזיה בארצות-הברית) מצא כי אף שהשפה המושמעת בתוכניות ריאליטי כוללת ביטויים מיניים מפורשים, אלימות מילולית קשה וגזענות - גורם המבוכה אינו מניע צופים להעביר ערוץ, והתוכניות האלה כנראה יתחזקו.

וימן מסכים: "מן הידועות הוא כי הסף תמיד יורד כדי לרתק צופים. זה אומר יותר אלימות, יותר השפלה, יותר גסות, יותר טיפוסים קיצוניים, יותר התנהגות חריגה ויותר בוטות. אפילו בשעשועונים כבר אי-אפשר להיפרד מהמפסיד ב'תודה' פשוטה; צריך להפיל אותו לתוך בור".

חלק שני: איך אתם נראים

אולי אנחנו קצת מגזימים. אולי אנחנו מייחסים לתוכניות המציאות השפעה רבה מדי. האם ייתכן, כפי שנהוג לומר, כי התוכניות האלה רק משקפות את המציאות הקשה ולא יוצרות אותה?

"הדברים משולבים זה בזה", טוען וימן. "חברה חומרנית ותחרותית תמצא טלוויזיה שמספקת תכנים כאלה. עם זאת, הטלוויזיה תטפח דור חדש שיגדל ויתקבע על ערכים אלה ובכך הטלוויזיה גם מקבעת ומחזקת תהליכים חברתיים".

ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה בבית-הספר לתקשורת במסלול האקדמי במכללה למינהל, לא מסכימה לגמרי עם התזה הזו: "הטלוויזיה אכן מבנה את המציאות כשם שהיא משקפת אותה, אבל אנחנו לא עכברי מעבדה שמטפטפים עליהם כמה טיפות של 'האח הגדול' ומיד אנו הופכים למוטציות. אפשר לחשוב שאנחנו חיים במדינה שבה כולם מדברים בנימוס ובשקט כל הזמן".

- צפייה בהתנהגות כזו נותנת לה לגיטימציה.

"אלה דעות והתנהגויות שקיימות ממילא בחברה ובתרבות, ומשתקפות בתוכניות הריאליטי. כשמשודרת עונה של 'האח הגדול' יש הרואים בכך זיהום סביבתי, שסופג גם מי שלא צופה בתוכנית, באמצעות שיחות ליד מכונת הקפה, באתרי חדשות או בתוכניות כמו 'ארץ נהדרת'. אז נכון, בזמן שהעונה משודרת יש השפעה על השיח הציבורי, אבל כשהעונה נגמרת, ההשפעה נגמרת. זו השפעה נקודתית שאינה מצטברת".

אחת ההשפעות המעניינות שקשורות לתוכניות ריאליטי היא היחסים של היחיד לא רק עם החברה שבה הוא חי, אלא גם עם הממסד. "התרבות בת-זמננו היא תרבות ביקורתית", מסבירה פרופ' בת' מונטמורו מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פן-סטייט בפנסילבניה ומחברת המחקר "אל עבר הסוציולוגיה של תוכניות מציאות". "השינויים בטכנולוגיה מאפשרים לנו גישה נרחבת למידע, ומאפשרים לנו פחות פרטיות, ולפיכך יש הזדמנויות רבות יותר לראות דברים שבעבר רצינו להחביא ושכעת הם גלויים לחלוטין. הנורמטיביות שלה זוכה תרבות הפיקוח הזו באה לידי ביטוי בידי תוכניות המציאות".

זה נשמע כמו תופעה חיובית - עד שמבינים שיש צד שני למטבע: "חלק מרכזי בשליטה הוא השימוש בפיקוח כדי לטפח אזרחים ניאו-ליברליים טובים", כותבת עמיתתה של מונטמורו, פרופ' קתרין סנדר מהחוג לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה בספרה "הפוליטיקה של תוכניות המציאות".

כדוגמה היא מביאה את הפנאופטיקון, מבנה אדריכלי שהגה הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנת'הם לשימוש בבתי כלא, שמטרתו היא מעקב מתמיד (פאן - כול; אופטיקון - צפייה). הסוציולוג מישל פוקו הביא את הדוגמה הזו במחקריו על תרבות הכליאה והענישה של החברה המערבית וההשלכות שלהן על חיי היומיום. ופרופ' סנדר מוסיפה לרעיון: "בתוכניות המציאות קיים מודל של הרחבת מצב ההשגחה המוחלטת מהכלא אל החברה כולה, מודל המכין את הציבור להשגחה מתמדת, כאמצעי לשליטה עליו".

חלק שלישי: המדיום והמסר

פרסום. זהו הערך הראשון שנספג בצופי טלוויזיה בני 10 עד 13, על-פי מחקר שנערך ב- Children's Digital Media Center באוניברסיטת לוס אנג'לס ופורסם ב-2011 בכתב העת "פסיכולוגיה התפתחותית". ערכים כמו "להיות חלק מקבוצה", "הישגיות", "קבלה עצמית" ואפילו "הנאה" הגיעו למקומות הנמוכים ביותר בסקר.

ד"ר ברנשטיין מסבירה כי מדובר בעניין תרבותי, שתוכניות הריאליטי רק מסייעות לו, אבל לא יוצרות אותו: "התרבות העכשווית מעודדת את רעיון הפרסום. כולם רוצים להיות מפורסמים. תוכניות הריאליטי פשוט מנגישות את זה. הן מעבירות את המסר שכל אחד יכול להיות מפורסם; שלא צריך כישרון גדול כדי להתקבל לתוכנית ולא צריך עבודה קשה כדי לנצח בה".

בכלל, טוענת ברנשטיין, "לא הכול שלילי בריאליטי. אמנם אפשר לומר הרבה דברים רעים על 'האח הגדול', אבל אנחנו שוכחים את הדברים החיוביים שם: פתאום רואים בפריים-טיים אנשים שונים מאיתנו, שוברים סטריאוטיפים".

בתוכניות ריאליטי קיצוניות יש אפילו תופעה חיובית: התרחקות מהדמויות במקום ניסיון להיות כמוהן. כך, מחקר שנערך בידי הארגון למניעת הריונות בנערות בדק את ההשפעה של תוכניות כמו "בת 16 ובהיריון" של MTV וגילה כי רק 17% מצופי התוכנית ציינו כי היא הציגה באופן זוהר את ההיריונות של בנות הנוער.

יתרה מכך, 4 מתוך 10 צופים שוחחו עם הוריהם בעקבות הצפייה, ולמעלה מ-90% טענו כי התוכנית גרמה להם להבין שהיריון בגיל צעיר הוא הרבה יותר מסובך ממה שחשבו. בהתחשב בעובדה ששיעורי החינוך המיני בבתי-הספר לא בדיוק עשו עבודה טובה בתחום הזה, הרי שמדובר בבשורה של ממש.

מחקר שערך לאחרונה ארגון הצופות האמריקאי (girlscout) בקרב בנות 17-11, מוסיף לגבי התופעות החיוביות: הצופות הקבועות בתוכניות ריאליטי אמנם התייחסו בסלחנות לרמות גבוהות של דרמה, לאגרסיביות ולהטרדות בחייהן, אך גם חשו ביטחון עצמי מוגבר יחסית לחברותיהן שלא צפו בתוכניות הללו. הצופות ציינו גם כי הן שבעות-רצון מהמראה החיצוני שלהן, רואות בעצמן מנהיגות, וטענו כי התוכניות גורמות להן להרגיש שהן "יכולות להשיג הכול בחיים", וכי הן מפגישות אותן עם אנשים ועם נושאים חברתיים שלא היו מודעות להם.

אבל גם את הנתונים האלה צריך לקחת עם קורטוב של מלח: 70% מתוך הנחקרות שצפו באופן קבוע בריאליטי ציינו כי התוכניות הללו מעודדות אנשים להתייחס באופן שלילי לאחרים, ואף קבעו כי רכילות היא חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים (78% לעומת 54% בקרב הלא-צופות). המחקר אף גילה כי הצופות בתוכניות ריאליטי מתקשות לסמוך על בנות אחרות (63% לעומת 50% בקרב אלה שלא צפו בז'אנר), וחשף אמירות שנעו בין "צריך לשקר כדי להשיג דברים בחיים" ו"להיות נחמדה פחות משתלם מלהיות רעה".

ברנשטיין לא מתרשמת: "התוכניות הללו לא המציאו את הרכילות. ייתכן שהבנות שנבדקו במחקר היו כאלה מלכתחילה, ולא הצפייה בריאליטי הפכה אותן לסלחניות בנוגע לשקרים. אני לא פוטרת את הטלוויזיה בלא כלום, צריכה להיות לה אחריות כי היא מכשיר חינוכי, אבל האחריות שייכת לא פחות להורים, שמגבילים את הצפייה בגיל מסוים ומווסתים את הצפייה הביקורתית בגיל אחר, בדיוק כמו בכל ז'אנר אחר של תוכניות".

חלק רביעי: טלקרטיה

אחד הטיעונים של תומכי הריאליטי מדבר על המסר שעולה מתוך המעורבות הגוברת של הצופה בשינוי ה"מציאות" שנשקפת מהמסך. הם טוענים, למשל, כי הודעות ה-SMS, ההדחות, השליטה והתחושה שהכוח בידי הצופים, מגבירות את הרצון לשנות, להשפיע ולהוות חלק מתהליך הבחירה, ואולי אפילו גוררות אמון מחודש בדמוקרטיה.

ד"ר נייגר מבקש לנפץ את הבועה הזו: "מדובר באשליה של בחירה דמוקרטית. בעולם המערבי קיימת ציניות גדולה ביחס למערכת הפוליטית, ובדיקה של שיעורי הבחירה בישראל תומכת בכך. והנה, דווקא בקלפי של הריאליטי, הצופים מגלים אכפתיות. הם 'יוצאים להצביע', לוקחים חלק בהחלטות. זה כאילו שיח פוליטי, אבל למעשה מדובר במשהו שונה לגמרי. בקלפי הזה אתה קודם כו צרכן לפני שאתה בוחר - במקום להציג תעודת זהות, אתה מציג כרטיס אשראי".

- ובכל זאת, מדובר בבחירה של הציבור.

"מדובר במנגנון קפיטליסטי טהור, ותוכניות הריאליטי מבוססות עליו ומטפחות אותו. מנקודת המבט של הצופים, תוכניות המציאות הן תמצית הסיפור הקפיטליסטי: אדם מגיע משום מקום עם דולר בכיס ועם קצת כישרון, ובתוך 3 חודשים הוא הופך להיות חביב האומה. כל מי שמאמין בכך מתעלם מכל אלה שנרמסו בדרך לתוכניות וגם אחריהן ומהמועמדים שמרגישים מנוצלים בידי ההפקה. מבחינת הציבור - זו הדרך הלגיטימית לתהילה".

קליין-שגריר מתמצתת את העיקרון בשתי מילים, "אשלית הכוח", ומסבירה מדוע הגישה הזו לא מחלחלת למעורבות פוליטית: "בעניינים בידוריים קל יותר להיות מעורב כיוון שזה דורש פחות. בבריטניה, למשל, נערכו מחקרים שבדקו את מספר המסרונים שנשלחו לתוכנית 'האח הגדול' לעומת מספר האנשים שהשתתפו בבחירות לפרלמנט - והתוצאות עגומות. מה שמעניין הוא שחלק גדול מהמצביעים בתוכניות הריאליטי הם מתחת לגיל ההצבעה בבחירות הכלליות. זאת משום שבגיל צעיר יש השתתפות ערה, מעורבות ורצון להשפיע. מה קורה לנו בגיל 18? שאלה מצוינת".

- בקיץ האחרון ראינו מעורבות בציבור.

"אני חושבת שהרקע הוא דווקא האינטרנט, שם הטכנולוגיה מאפשרת לכולם להשמיע את קולם, וצירוף כל הקולות נותן כוח. ייתכן שפריחת הריאליטי מושפעת מהתחושה של הרצון להשפיע, ולאו דווקא להפך. בריאליטי הכול ברור, רואים מי מתנהג באופן שאינו תואם את ההתנהגות הרצויה לדעתנו, מי מכעיס אותנו, מי מוצא חן בעינינו. בפוליטיקה המצב שונה: רוב הפוליטיקאים מהססים לומר דברים נחרצים, ואין משמעות למצע כי לאחר הבחירות מפלגות רבות משנות את דעותיהן. אולי בגלל זה ההרגשה של הציבור היא שאין לו השפעה ממשית על מה שעומד להתרחש, ולפיכך אין טעם להיות מעורבים במערכת הפוליטית".

אפילוג: בעיית הפליטים

ההיסטוריה הקצרה של הז'אנר שזורה בפליטי ריאליטי שהגיעו עד כדי התאבדות לאחר שהשתתפו בתוכנית. כמובן שאין שום קשר ישיר בין ההופעה בתוכנית לבין המעשה עצמו, אבל מספר המקרים, בייחוד בארצות-הברית בתוכניות כמו "אמריקן איידול", "מטבחי הגיהנום", "עקרות בית אמיתיות", מצביע על אפשרות של דיכאון עמוק, שמתגבר בעקבות חשיפה גדולה.

"גיבורי תוכניות ריאליטי הופכים למפורסמים במהירות עצומה", מסביר נייגר. "בתוך חודשיים-שלושה שמם הופך לשיחת היום. הרי תוכניות הריאליטי לא מתקיימות רק במהלך שידורי התוכנית, אלא השיח על אודות התוכניות ער גם בתוכניות אחרות בתקשורת. לא לשווא נשאלו הדיירים בבית 'האח הגדול' השנה מי לדעתם יהיה הדייר הראשון שיזכה לחיקוי ב'ארץ נהדרת'. לתהליך של המעבר מאלמוניות מוחלטת למרכז השיח יש גם צד הפוך, שחווים אלה שלא מצליחים למנף את ההופעה התקשורתית שלהם להמשך.

"מן הסתם, יש כאלה שמצליחים להתמודד טוב יותר עם המעבר החד אל הזוהר ובחזרה, ויש כאלה שמתקשים. מטבע הדברים, התקשורת מפנה את האצבע למקרים הקיצוניים והנדירים, אבל צריך לזכור שאנחנו לא יודעים איזה מקום מילאה התוכנית בתהליך החלטתם. אולי היו נוטלים את חייהם גם ללא המדיה? לא נוכל להגיד 'זה הריאליטי שגרם להתאבדות', אבל בהחלט צריכים להצביע על המעברים החדים בתהליך המסע אל הידוענות וממנו אל התואר 'פליט ריאליטי' כתהליך מטלטל, שזוכה למשמעות שונה אצל משתתפים שונים".

ישי גרין, יזם היי-טק מצליח שהשתתף בתוכנית הריאליטי "מחוברים", סבור כי הדבר נובע מהבדידות הגדולה שבה שרוי המתמודד, בדידות שגרמה לו להשתתף מלכתחילה בתוכנית.

"זו סגידה למערכות יחסים רדודות, בחירה במעט קשרים חלשים על פני קשר חזק אחד", הוא אומר. "אנשים רוצים לייקים ומוותרים על אהבת אמת; הם בוחרים במערכת יחסים עם הצופים שנותנים אהבה לדמות, אהבה שתיעלם מיד כשיופיע האובייקט הבא. הם רוצים אהבה שתמלא אותם, וחושבים שכשילכו ברחוב ויזהו אותם, כשיכירו אותם, כשיצלמו אותם, אז החוסר שלהם יתמלא. הם טועים, כמובן. כשאתה מקבל המון אהבה ופתאום זה נעלם - אנשים נשברים. זה כמו דודא לסם.

"גם התגובות השליליות שמקבלים בעקבות החשיפה פוגעות. גם אני, כשהשתתפתי בתוכנית, חשבתי שהטוקבקים הם מעליי, אבל האמת היא שמילים הן דבר חזק ומכאיב. המשתתפים בתוכנית חושבים שיקבלו ממנה רק דברים טובים, וזו הפנטזיה שההפקה מנסה לתחזק, אבל זו לא המציאות. התוכניות הללו מנצלות את השאיפה הנסתרת שלנו להיות נאהבים, הן כמשתתפים והן כצופים שרואים את עצמם כמשתתפים פוטנציאלים בתוכנית. ולא ברור לנו שזה לא אמיתי, שזה ניסיון חלול למלא את הנפש, ניסיון שכמובן לא מצליח".

לאן כל זה מוביל? קשה עדיין לדעת. עד אז, נחיה מהדחה להדחה.

דבר הרגולטור

תגובת הרשות השנייה: "המפתח הוא צפייה מושכלת וביקורתית ולאו דווקא התערבות בתוכן השידורים"

הצגנו את המחקרים ואת הנתונים בפני הרשות השנייה, הגוף שאמור לפקח על הקפה הרותח של תוכניות הריאליטי לפני שיגלוש. שם אמרו לנו בנימוס כי עם כל הכבוד לרגולטור, אין תחליף להשגחה הורית:

"הנתונים שמוצגים בכתבה הם דוגמאות לשיח מחקרי וציבורי רחב לגבי תוכניות המציאות. על רקע זה מתחדדת העובדה כי המפתח הוא צפייה מושכלת וביקורתית, ולאו דווקא התערבות רגולטורית בתוכן השידורים. פסילת תכנים הנה פעולה קיצונית, והגבלת צפייה אינה רצויה לאור ערכי היסוד הקבועים בחוק בחברה דמוקרטית. התערבות רגולטורית דרסטית בתוכן צריכה להיעשות באופן מוגבל לאחר שמוצו כל האמצעים, ומוטב לגופים המשדרים שיפעלו מתוך ריסון ורגולציה עצמית ומשותפת. יש לזכור שצפייה משפחתית הנה אופיינית למשקי הבית בישראל, וכשמה כן היא - צפייה שבה נוכחים ההורים, ולהם יש שיקול דעת בבחירת התכנים שאליהם נחשפים ילדיהם".

בנוגע להשתלטות הריאליטי על לוח השידורים: "הרשות השנייה מקפידה על תמהיל שידורים מגוון ויצירה מקורית במסגרת שידורי הזכייניות, הכולל מחויבות למכסת שידורים מסוגה עלית. ישנן תוכניות המעודדות ערכים שונים ומגוונים, כמו מעורבות חברתית, ביקורתיות, יצירתיות וכולי. יחד עם זאת, חוויית הצפייה היא אישית, ולפיכך צופים שונים עשויים להפיק הבנות שונות מצפייה בתוכן זהה".

בנוגע לפעולות שננקטות בתחום: "הרשות מסדירה את הנושאים הנ"ל באמצעות אמנה להסדרת ההשתתפות בתוכניות ריאליטי, קביעת תקנות להגבלת שעות השידור של תכנים שאינם מתאימים לצפיית ילדים, ובאמצעות שיח שוטף עם הזכיינים. בהתאם לצורך הרשות השנייה נוקטת גם צעדים ומטילה סנקציות.

"כמו כן, הרשות מעודדת ויוזמת תוכניות אוריינות תקשורת בקרב קטינים והוריהם, שמטרתן היא העצמת היכולות ההוריות לבחור מתוך מודעות את התכנים שאליהם נחשפים ילדיהם. לצד זאת מעודדת הרשות העצמת יכולות של קטינים לנתח את התכנים המשודרים באופן ביקורתי, בהתאם לגילאים.

"כדי לעודד צפייה ביקורתית ומושכלת בתכנים טלוויזיוניים (אוריינות תקשורת), הרשות השנייה יזמה שיתוף-פעולה עם משרד החינוך ופועלת יחד עם המשרד למטרה זו. ישנה גם חשיבות רבה לדיון הציבורי הפתוח והביקורתי בעניין הזה, והרשות השנייה כרגולטור יוזמת ושותפה לדיון זה - זאת במסגרת ייזום וקיום דיונים בשולחנות עגולים, דרך ניסוח האמנה בנושא וכלי אכיפה נוספים במידת הצורך".

בעניין פרשת שיינפיין ו"האח הגדול": "נוכח הפרסומים נדרשה הזכיינית קשת להעביר הבהרות ונתונים לרשות. נוכח חשיבות העניין ורגישותו, הרשות תקיים בדיקה יסודית ומעמיקה, אשר תובא בקרוב לדיון בפני המועצה".