איך השיג גנב ניצולי השואה חופשה?

מה מסתירים מאיתנו בפרשת השחרור הזמני של עו"ד ישראל פרי השפל?

אין הרבה עבירות שפלות ומחליאות יותר מזו עליה הורשע עו"ד ישראל פרי: גניבה של מאות מיליוני מארקים מניצולי שואה. 12 שנות מאסר נגזרו עליו. בימים אלה החליטה ועדת השחרורים לשחררו למעצר-בית ל-3 חודשים. הנימוק: "חוות-דעת רפואיות שהוצגו בפני הוועדה, ושלא נפרטן מחמת צנעת הפרט... לצורך טיפול רפואי, בשלב זה ל-3 חודשים בלבד".

מתבקשת השאלה: מי קובע את עונשו של מורשע? בית המשפט? כן, אבל לא רק. בזמן המאסר קורים דברים שונים, לפעמים משונים, לעיתים מפוקפקים. חתונות, בר-מצוות, לוויות וכיו"ב, וגם מחלות - כמו במקרה של פרי.

האסיר המת-החי

ועדת השחרורים, או כל מי שמחליט על יציאה מהכלא, הם בעצם שלוחה של בית המשפט לעניין העונש. המקרה הבולט היה של יהושע בן-ציון, שכבר הלך לעולמו לפני כ-8 שנים. בן-ציון היה מנכ"ל בנק א"י-בריטניה. הוא הורשע בגניבה של כ-40 מיליון דולר ונידון ל-12 שנות מאסר. אלא שהוא ריצה רק כ-4 שנים, לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה אפרים קציר. הנימוק: "חוות-דעת רפואיות". בן-ציון הצליח גם לשכנע את ראשי המדינה - באמצעות תעודות רפואיות - כי ימיו ספורים. הוא המשיך לחיות עוד כ-25 שנה לאחר שחרורו מהכלא.

איך נדע אם מסתירים מאיתנו?

אולי היו מקרים נוספים כאלה. אולי אף יותר חמורים. איך נדע אם מסתירים מאיתנו? ברור לגמרי שיש בעיה עם חוות-דעת רפואיות. ישנם מורשעים, בעיקר מחוגי הממון והשררה, שיש להם חברים רופאים בכירים (פרופ' אליעזר רחמילביץ' במקרה של בן-ציון); וכמובן שתמיד קיימת האפשרות לקבל מסמך רפואי תמורת כסף, שלגנבים כאלה יש כמובן למכביר. אבל איך נדע?

משפט חשאי

בעוד שמשפט נערך, על-פי החוק, בפומבי, ועדת השחרורים משוחררת מכך. הציבור לא יכול לקבל פרוטוקול של הדיון, וגם לא את חוות-הדעת הרפואית. אנחנו אפילו לא יודעים אם הייתה חוות-דעת אחת, של פרי, או שהוועדה קיבלה גם חוות דעת עצמאית מטעם המדינה.

"צנעת הפרט", כך מנומקת החשאיות. באמת? האם מי שהורשע בעבירות חמורות זכאי לצנעת הפרט בבואו לבקש מהמדינה להקל עליו? אנחנו כמובן לא צריכים ולא רוצים לדעת כל פרט של המחלה, אבל מה, לכל הרוחות, מחלתו?

איך אנחנו, כציבור, נוכל לקבוע עמדה לגבי החופשה לאדם שפל כזה בלי לדעת את הפרט הבסיסי הזה? אחרי כל מה שפורסם על אנשים כאלה במשפט ובפסק הדין, האם מה שייפגע בצנעתם הוא פרסום פרטי מחלתם?

החשאיות המופלגת הזאת עומדת בניגוד חריף לעיקרון הפומביות של המשפט. כאשר שמים מחסום על עינו של הציבור, מתעורר חשש של שיבוש התהליך, אולי אפילו השחתתו. האם לא ראוי לבדוק את הסוגיה הזו, גם הספציפית וגם העקרונית, מיסודה?