"שמישהו יפיח בהם רוח חיים"

אין צורך להיות דמוקרט, או שונא רפובליקנים, כדי להביע את הדעה שוועידת המפלגה הרפובליקנית בטאמפה, פלורידה, התחילה בקול ענות חלושה.

מספיק לעיין בביקורת המנומסת של פגי נונאן. היא אלופת כותבי הנואמים של המפלגה. היא שימשה את רונלד רייגן. ב-1988 היא התגייסה ברגע האחרון להצלת מועמדותו המקרטעת של ג'ורג' בוש האב, וכתבה בשבילו נאום שהיה מלאכת מחשבת.

קשה להבין מדוע נונאן לא קיבלה מינוי של כותבת נאומי המפלגה לכל חייה. פשוט אין דומה לה. יומן הוועידה שלה הוא איפוא רב-סמכות. היא התלוננה על נואמי הלילה הראשון, שהם לא הפיחו אש בעצמותיהם של הצירים. במרוצת היום השני של הוועידה, נונאן שלחה טוויט כמעט-נואש אל החלל הפוליטי: הקהל באולם מת, היא כתבה. "שמישהו יגיד לאנשי מיט רומני להפיח בהם חיים".

שני הנכשלים הראשונים היו חשובים מכדי להיכשל. הראשונה הייתה אן רומני, אשת המועמד לנשיא. השני, מסמר הערב, שעליו הוטל לשאת את הנאום המרכזי של הוועידה (keynote speech), היה מושל מדינת ניו ג'רזי, כריס כריסטי. הוא הכוכב הדורך של מפלגתו, שה"ניו יורק טיימס" כתב עליו זה לא מכבר כי הוא "הפוליטיקאי המרתק ביותר באמריקה".

אהבה או כבוד

גב' רומני נשאה "נאום על אהבה", השתפכות סנטימנטלית שלרפובליקנים ממילא קשה לעכל. בנקודת השיא של נאומה היא הכריזה בצעקה רמה "אני אוהבת נשים", אגב מתיחת המילה "אוהבת". לא, זה לא היה אקט של יציאה מן הארון, גב' רומני אוהבת גברים. אבל זה היה ניסיון לא מרשים לסגור במקצת את "פער המגדרים" בפוליטיקה האמריקנית, זה המבריח נשים אל חיקה של המפלגה הדמוקרטית, ומקנה לה את הפרשי הניצחון (כשהיא מנצחת).

למרבה המבוכה, המושל כריסטי, שתפארתו על ישירותו המחוספסת והאגרסיבית, הטעים את הצורך להעדיף "כבוד" (respect) על פני "אהבה". הוא ייחס את החוכמה הצרופה הזו לאמו הסיציליאנית, והפריז קצת בתיאור שליטתה על אביו האירי. הוא גם לא החמיץ את ההזדמנות להתפאר בהישגיו כמושל, וכמעט שכח את הצורך לסלול את הדרך בשביל רומני.

הופעת כריסטי לא בישרה טובות למפלגה. קדם לה "סקופ" בעיתון "ניו יורק פוסט", התומך ברפובליקנים, שכריסטי דחה הזמנה להיות מועמד המפלגה לסגן נשיא, מפני שהגיע למסקנה כי אין לרומני סיכוי לנצח. תהיה אמיתיותו של הסקופ אשר תהיה, כריסטי עורר את הרושם שהוא מכין את מסעו שלו לנשיאות, בעוד ארבע שנים, לא את מסעו של רומני בעוד 70 יום.

ריאן חישמל

הלילה השני של הוועידה היה משעמם למדי עד שבא פול ריאן. ציר הקונגרס בן ה-42, גבוה, שרירי, עתיר בלורית שחורה וסמיכה, הסכים ברצון להיות המועמד לסגן הנשיא. הוא עשה כן אף כי יש לו מעמד רב כוח בקונגרס. מהיותו יושב ראש ועדת התקציבים של בית הנבחרים, הוא בעצם מנהיג הרפובליקנים בענייני פיננסים. הוא עשה כן על אף הבדלים רעיוניים ומעשיים ניכרים בינו לבין רומני.

נאומו לפנות בוקר (שעון ישראל) חישמל את הוועידה. הוא היה בוטה, אבל רצוף הערות סנטימנטליות; הוא היה סרקסטי, אבל רב-היגיון; הוא גילה פוליטיקאי במיטב אונו האינטלקטואלי, בשליטה כמעט ללא דופי בהבעות פניו ובלשון גופו; הוא עשה בוועידה הזו כבתוך שלו, שוחח עם שומעיו, הטיף להם, קירב אותם - והפיח גם הפיח אש בעצמותיהם.

הוא הציג שתי שאלות נוקבות, שמפניהן הנשיא אובמה והדמוקרטים יתקשו להשתמט: אחת, אם ארבע השנים של נשיאות אובמה לא שיפרו את המצב הכלכלי, והניבו משבר תעסוקה עצום ממדים (23 מיליון מובטלים, על פי מניינו של ריאן, הכולל מיליונים שחדלו לחפש עבודה), איך אפשר לצפות שעוד ארבע שנים ישפרו את המצב; שנייה, האם לא הגיע הזמן לדחות את טענת הנשיא שהוא ירש את המשבר, ולהטיל עליו את האחריות לכישלונותיו שלו.

לא שאלות חדשות, אבל הן בקעו מפי ריאן ברהיטות, בבהירות ובדעתנות. אין קושי לשער שהרבה מאוד צירים באולם תהו מדוע האיש הזה, עם אשתו הנאה ושלושת ילדיו הבלונדיניים ואמו מעוררת הכבוד, אינו מנהיג את המפלגה בבחירות של נובמבר. התשובה היא שעוד חזון למועד. אם אובמה יחזור וייבחר השנה, ריאן יהיה המועמד הטבעי של הרפובליקנים בעוד ארבע שנים. אם רומני ייבחר, ריאן יהיה המועמד הטבעי בעוד שמונה שנים.

התחושות האפוקליפטיות

תרומתו העיקרית של ריאן הייתה בהתמקדותו הכמעט-בלבדית בענייני כלכלה. זו הייתה כוונתו של רומני מלכתחילה, והיא התחדדה והלכה ככל שהתחוור גודלו של "פער החיבה" בינו לבין הנשיא אובמה. לאיש העסקים המצליח הזה, אשר בילה רק ארבע שנים בכהונה פוליטית, אין כמעט שום נכסים אלקטורליים מחוץ לטענתו להבנה מעמיקה של כלכלה ושל כספים. עניינים רפובליקניים קלאסיים, כמו ההתנגדות להפלות מלאכותיות ולנישואים חד-מיניים, לא יקנו לו השנה את הנשיאות.

הרפובליקנים מלכדים שורות סביב מועמדם לנשיאות. גם הימניים ביותר מביניהם, אלה החושדים בכנות שמרנותו של רומני, מבינים שהוא הסיכוי היחיד למנוע עוד ארבע שנים של ברק אובמה. "הזמן קצר" ו"ההזדמנות האחרונה" הם צירופים המנסרים ללא הרף בחלל. מקצתם אינם אלא רטוריקה, אבל לפחות חלקם משקפים תחושות אפוקליפטיות על עתיד אמריקה ועל עתיד המערב. אף על פי שמיט רומני הוא מועמדם המוסכם, הם אינם נלהבים. יתר על כן, הסקרים מעידים על חוסר התלהבות כרונית של הבוחרים.

כדי למנוע כהונה שנייה מנשיא, האמריקנים צריכים להתלהב מן האלטרנטיבה. רק ארבעה נשיאים לא הצליחו לחזור ולהיבחר במאה השנה האחרונות. שלושה מהם - הרברט הובר ב-1932, ג'ימי קרטר ב-1980, ג'ורג' בוש האב ב-1992 - הוצאו מן הבית הלבן בזמן משבר כלכלי חמור. אבל המשבר כשלעצמו לא היה מספיק. היו נחוצים פרנקלין רוזוולט, רונלד רייגן וביל קלינטון כדי להוציא אותם: אנשים שעוררו חיבה, אמון ותקווה (להוצאת בוש עזרה כמובן גם מועמדותו של המיליארדר רוס פרו, שפילגה את הימין).

בעוד כמה שעות, שש לפנות בוקר שעון ישראל, יתייצב מיט רומני בוועידת טאמפה, כדי לשאת את נאום חייו. זו תהיה ההזדמנות הגדולה ביותר שלו לשרטט במו ידיו את דיוקנו הפומבי. איך תימדד הצלחתו? בתנופה שהוועידה הזו תקנה לו. אבל לא יהיה לו הרבה זמן להתענג עליה. הדמוקרטים תופסים את מרכז הזירה בתחילת השבוע הבא בוועידתם בשארלוט, צפון קרוליינה. הם ישיבו מכה תחת מכה. כשתסתיים ועידתם יישארו רק חודשיים עד הבחירות.

עיון אחרון באינדקס הסקרים של realclearpolitics.com: יתרון של 1.1% לאובמה. לשון אחר: תיקו סטטיסטי. אתר הרשת של ה"ניו יורק טיימס" פרסם השבוע "שיחה עם סוקראטס", הפילוסוף היווני העתיק. תעזבו אתכם מבחירות, אמר העתיק, במקום זה הטילו נא מטבע.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com