אפרים הלוי: מי השליך את ישראל לכלבים? הרפובליקנים

אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, כותב היום (ד'), במאמר אופ אד ב"ניו-יורק טיימס", כי מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות, מאשים את יריבו הדמוקרטי, ברק אובמה, בהפקרת ישראל, אבל ההיסטוריה מלמדת שרק נשיאים רפובליקניים, לא דמוקרטיים, החל בדווייט אייזנהאואר וכלה בג'ורג' בוש הבן, השליכו את ישראל לכלבים, או, בתרגום מילולי, "זרקו את ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס".

"ביום ב', בעימות האחרון בין שני המועמדים לנשיאות, גינה רומני את אובמה בגין יצירת 'מתח' ו'אנדרלמוסיה' ביחסים בין ארה"ב לישראל ומתח עליו ביקורת בגלל החלטתו 'לדלג על ישראל' בעת ביקורו במזה"ת", כותב הלוי. "במהלך כל מסע הבחירות, האשים רומני, פעם אחר פעם, את אובמה שהוא 'השליך את את ישראל לכלבים'. אבל ההיסטוריה מספרת סיפור אחר. למעשה, כל אימת שארה"ב הפעילה לחץ רציני ומתמשך על מנהיגים ישראליים, החל בשנות ה-50, יצא הלחץ הזה ממנהיגים רפובליקניים, לא דמוקרטיים, והדבר נכון בייחוד לגבי קודמו של אובמה, ג'ורג' בוש הבן".

הלוי כיהן כראש המוסד בין 1998 לבין ל-2002, וכיועץ לביטחון לאומי למי שהיה ראש הממשלה, אריאל שרון, מאוקטובר 2002 ליוני 2003.

לדברי הלוי, כופף בוש הבן, רפובליקן, את ידה של ישראל וכפה עליה לקבל את מפת הדרכים ב-2003. באותה שנה, ניסה בוש ליצור קואליציה של מדינות כדי לפלוש לעיראק, ובריטניה, בהנהגתו של טוני בלייר, היתה המדינה הכמעט היחידה שהסכימה לשתף פעולה עם וושינגטון. לפני הצבעה בפרלמנט הבריטי לאישור המיזם, התמרדה קבוצת מחוקקים ליברליים והתנתה את הסכמתה לתמוך בפלישה לעיראק בהסכמת ישראל להעניק ויתורים לפלסטינים. בפועל דרשו המחוקקים הבריטיים שבוש יכריז על "מפת הדרכים", ששורטטה בתחילת כהונתו, כעל המדיניות הרשמית של ארה"ב במזה"ת.

ראש הממשלה דאז, שרון, התנגד בנחישות למפת הדרכים, מספר הלוי. שרון מצא בה קווים אדומים, שאותם הוא לא היה מוכן לחצות. אך ב-13 במארס 2003, דיווחה ארה"ב בקצרה לישראל, שממשל בוש יכריז על המפה כעל מדיניותו הרשמית. וושינגטון הבהירה, שבערב המלחמה ישראל מצופה להימנע ממתיחת ביקורת על המדיניות האמריקנית ולדאוג לכך שגם אוהדיה יקבלו את המסר הזה. ממשל בוש דרש, שישראל תאשר את מפת הדרכים במלואה, ללא כל שינוי, ואמר שדאגות ישראל יטופלו בשלב מאוחר יותר. שרון נאלץ לבלוע את הצפרדע הזו.

"לא זו בלבד שנשיא רפובליקני כפה רצונו על ישראל, אלא שהיא אף נאלצה לקבל ללא עוררין מה שהוטל עליה ולבלוע את המרה שבגלולות", כותב הלוי.

כעבור שלוש שנים כפה שוב ממשל בוש על ישראל לתמוך במדיניות שמנוגדת לאינטרסים שלה: השתתפות חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, אפילו במזרח ירושלים.

הלוי מציין, כי למרות הרטוריקה הצרחנית של המפלגה הרפובליקנית נגד אובמה בשאלת ישראל, שום נשיא דמוקרטי לא כופף את ידה של ישראל בסוגיות ביטחון לאומי בעוד שהרפובליקנים עשו זאת כמה פעמים. בעקבות מבצע סואץ, ב-1956, חבר נשיא ארה"ב דאז, אייזנהאואר, לבריה"מ ויחדיו הם כפו על ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, לסגת מסיני.

ב-1991, כאשר עיראק המטירה טילי סקאד על ישראל, דחק ממשלו של ג'ורג' האב בישראל לא ליזום פעולת גמול נגד העיראקים כדי לא לפורר את הקואליציה נגד עיראק, שכללה גם מדינות ערביות. כזכור, קיבל ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, את הגזירה בניגוד להמלצות הממסד הביטחוני של ישראל.

ואחרי המלחמה, ניצל ממשל בוש את הערבויות האמריקניות לישראל, בסך 10 מיליארד דולר, כאמצעי לחץ כדי להגמיש עמדותיו של שמיר בוועידת מדריד.ה מהלך האמריקני חולל בעיות כלכליות רציניות בישראל באותה תקופה.

"בכל המקרים האלה, ממשל רפובליקני פעל באורח קר ונחוש, בלי להתחשב בגאווה הלאומית של ישראל, באינטרסים האסטרטגיים שלה וברגישויותיה", כותב הלוי. "זה עשוי לשמש חומר למחשבה בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012".