נדחתה תביעת פיצויים של נהגת שמעדה תוך כדי לחיצה על שלט הרכב

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חוק הפלת"ד) הוא חוק מיוחד, אשר כשמו, מסדיר את סוגיית הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים בישראל. לפני חקיקתו, הייתה סוגיה זו כפופה לדיני הנזיקין המסורתיים. במסגרת זו, על מנת לזכות בפיצוי, היה על הנפגע בתאונה להוכיח כי נזקו נגרם כתוצאה מהתרשלותו של הנתבע. במקרה שלא היה ניתן להוכיח כי הנתבע התרשל, או כאשר גורם הנזק לא נמצא, בוודאי כאשר התאונה נגרמה באשמת הנפגע עצמו, לא קמה לו זכות לפיצוי בגין אותה התאונה.

חוק הפלת"ד נועד להיטיב עם כל נפגעי תאונות הדרכים. מטרתו להבטיח כי כל נפגע בתאונת דרכים יזכה לפיצוי. לשם כך הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה, כלפי הנפגעים בתאונה, וחובת ביטוח בגין האחריות הפוטנציאלית וכן בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.

הרציונל העומד ביסודו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא פיצוי מהיר, גם אם לא מלא, בגין כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים.

הסוגיה הראשונה שהיה על חוק הפלת"ד להסדיר, אם כן, הייתה כרוכה בהגדרתה של "תאונת דרכים". במילים אחרות: אילו נפגעים יוכלו לחסות תחת כנפיו של החוק ולזכות בפיצוי האוטומטי, ללא קשר לשאלת האחראי לתאונה?

חוק הפלת"ד מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אין בכך די. על מנת לקבוע אם תאונה כלשהי היא אכן "תאונת דרכים", יש לקבוע מה כולל המונח "שימוש ברכב מנועי", אשר רק בקשר אליו תיתכן "תאונת דרכים".

ובכן, אותו החוק מגדיר "שימוש ברכב מנועי" בהגדרה רחבה ביותר: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה, וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

עינינו הרואות: השימוש ברכב מנועי כולל מצבים רבים עד מאוד. ואכן, נטיית הפסיקה היא להרחיב ככל האפשר את היקף האירועים הכלולים בהגדרה של "תאונת דרכים". וכבר נתקלנו באדם שמעד ונפל מגגו של כלי רכב עומד וכבוי, ושהוכר כנפגע ב"תאונת דרכים". והיו גם אירועים שבאופן מפתיע נקבע לגביהם שהם אינם "תאונת דרכים".

לא התקיים קשר סיבתי

בפני בית המשפט המחוזי בחיפה בא עתה ערעור, שהגישה חברת הביטוח הראל על פסק דין שיצא תחת ידי בית משפט השלום (השופטת ישראלה קראי-גירון), ושבו היה על בית המשפט להכריע בשאלה עד כמה עליו להתאים את עצמו להתקדמות הטכנולוגית, בבואו לקבוע אם אירוע תאונה מסוים הוא אכן "תאונת דרכים" אם לאו.

כאשר אביטל מגן יצאה מביתה בבוקר בהיר אחד ושמה פעמיה לעבר מכוניתה על מנת לנסוע עמה למקום עבודתה, היא לחצה על כפתור השלט רחוק של המכונית, במטרה לפתוח את מנעול הדלת של המכונית. בעודה לוחצת על כפתור השלט רחוק, מעדה מגן, נפלה על פגוש המכונית ונחבלה.

בתביעה שהגישה מגן נגד חברת הביטוח הראל, היא טענה כי האירוע נופל תחת הגדרת "תאונת דרכים", וכי לפיכך על הראל לפצותה בגין נזק הגוף שנגרם לה.

השופטת קראי-גדרון ראתה את הדברים עין בעין עמה. לדידה, מגן נפגעה בשעה שהיא ביצעה פעולות שהיו דרושות לצורך כניסה למכוניתה, כשהיא עומדת בסמוך אליה, וכאשר הצעד הבא, לאחר השימוש בשלט רחוק, היה אמור להיות הכניסה למכונית למטרת נסיעה לעבודה.

היא ראתה את פעולותיה אלה של מגן כחלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה, ולפיכך ראתה בכך "שימוש ברכב", כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. היא ראתה בפעולת הלחיצה על כפתור השלט רחוק, פעולה מקדמית לנסיעה במכונית, פעולה שהיא הכרחית לצורך השימוש ברכב לצרכים תחבורתיים.

בפסק דינה הדגישה קראי-גדרון כי בעידן השינויים הטכנולוגיים העובר על דורנו, בו ניתן לפתוח מכונית ללא מגע פיזי עמה, יש לרענן את המבחנים לפיהם נקבע מה היא שרשרת הפעולות ההכרחיות המבוצעות לצרכי נסיעה ברכב.

לטעמה, פתיחת המכונית באמצעות שלט רחוק, בנסיבות העניין שהוכחו בפניה, לצורך כניסה אליה ונסיעה בה, הנה פעולת לוואי הכרחית לשימוש ברכב, אפילו זו מבוצעת ללא מגע פיזי עם הרכב.

שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה, יגאל גריל, עודד גרשון ויעל וילנר, קיבלו את ערעורה של הראל (שיוצגה בידי עו"ד לוריג את ניר) על קביעותיה מרחיקות הלכת של קראי-גדרון.

הם לא התעלמו מכך שבעבר כבר נקבע כי מאורע המזכה את הנפגע בפיצויים אינו בהכרח מאורע בו מתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב. עם זאת, לדידם, חייב להתקיים קשר סיבתי בין ה"שימוש ברכב" לבין הפגיעה. קשר שכזה לא התקיים במקרה של מגן (שיוצגה בידי עו"ד ארז בלוך).

לא מדובר ב'שימוש ברכב'

"על-פי ההלכה שנקבעה לאחרונה, שימוש לוואי ל'נסיעה ברכב', שאינו חלק אינטגרלי מהנסיעה ואינו בא בגדר אחד השימושים המוכרים בהוראת סעיף 1 לחוק הפלת"ד, לא יקיים את הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש ברכב לבין הפגיעה, ולא יהווה 'תאונת דרכים' במובן החוק", כך שופטי הערעור.

הם אזכרו פסקי דין אחרים, בהם נקבע בין היתר כי "צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו".

עוד הם אזכרו פסיקה, שלפיה אין עוד נפקות להבחנה בין "שימוש עיקרי" לבין "שימוש לוואי", שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב", שכן האבחנה הברורה כיום היא בין דרכי שימוש, הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי שימוש" בחוק (כפי שציטטנו בתחילת הרשימה) לבין אלה שאינן בה.

"על יסוד דברים אלה, אנו סבורים כי פעולת הלחיצה... על השלט רחוק, טרם שהחלה המשיבה (מגן - א'ט') את כניסתה לרכב, אינה נכנסת להגדרה של 'שימוש ברכב', שכן לא ניתן להכליל פעולה זו כחלק טבעי ואינטגרלי מהשימוש המוכר של 'נסיעה ברכב", חרצו שופטי הערעור.

בקשר לכך הם ערכו אנלוגיה עם מצב שבו אדם ממהר בדרכו אל מכוניתו, מועד, נופל וסופג חבטה מן הרכב החונה. "אין די במגע פיזי זה כדי שנכיר במאורע כמאורע הבא בגדר תאונת דרכים", אזכרו, "שכן לא נתקיים במקרה זה הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה; הנזק לא נגרם עקב שימוש ברכב כי אם עקב הריצה הלא מוצלחת בדרך אל הרכב". עוד הם אזכרו כי "אין לראות שימוש במכונית בעצם ההליכה אליה או ממנה".

לקראת סיום הוסיפו שופטי הערעור כי "העובדה שפעולת הלחיצה על השלט היא חיונית להתחלת הנסיעה, איננה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה'נסיעה' כמובנה בחוק הפיצויים, אף אם קיימת השתלשלות עובדתית בין האירוע לבין הנסיעה".

"הנה כי כן, הצעידה לקראת הרכב ולחיצה על השלט רחוק, אף שהיא חיונית להתחלת הנסיעה, אין לראות בפעולה זו כחלק טבעי ואינטגרלי של ה'נסיעה' עצמה", סיכמו השופטים, וקבעו כי לא היה מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

הערעור התקבל, ופסק-דינה של קראי-גדרון בוטל. (ע"א 44767-05-12).