כמה פלאפל אוכל תשובה?

בניגוד לבאפט, אצלנו בעלי המניות לא יידעו לאן ייבלע כספם

1. באפט. כשהשארתי מאחורי את שדות התירס הקפואים של אומהה, לאחר סוף השבוע של "חגיגות וורן באפט", לא יכולתי להימנע מהשוואה בין יחסי הגומלין שמקיימת חברת ההשקעות של באפט, ברקשייר האתווי, עם משקיעיה, לבין אלה שבהם הרגילו אותנו מקבילותיה - חברות ההשקעה של הטייקונים המקומיים.

באפט ומנהליה של ברקשייר מכוונים למטרה מרכזית אחת: להניב לבעלי המניות של החברה תשואה המכה את המדדים, וכך הם עושים בהצלחה כבר שנים (ב-10 השנים האחרונות הניבה מניית ברקשייר תשואה של כ-130% לעומת תשואה מצטברת של כ-70% במדד ה-S&P).

ואצלנו? לא פעם נראה שמטרת העל של חברות ההחזקה היא מקסום הרווח עבור בעלי השליטה ומנהליהן הבכירים, באמצעות עסקאות בעלי עניין, תנאי העסקה מפליגים ומענקים שמנים. גרף המניה של החברות הללו נראה בשנים האחרונות כמו רכבת הרים, שכעת נעה על מסלול של התרסקות.

ברקשייר משקיעה בדרך כלל בחברות שאת מרכולתן ניתן למשש. מלבד תחום הביטוח והפיננסים, כולל הפורטפוליו שלה מגוון חברות בתחומים של מזון, אופנה, קמעונאות, מוצרי בנייה, ריהוט וכלי עבודה. את מה שהן עושות היום ימשיכו החברות הללו לעשות גם בעתיד - מה שמאפשר לחזות את הצמיחה ברווחי ברקשייר בשנים הבאות.

ואצלנו? חברות ההשקעה הציבוריות מינפו את עצמן בהלוואות ענק לצורך רכישת נכסים עתירי סיכון, בעיקר בשוקי הנדל"ן והמניות. כל עוד שררה גאות בשווקים נהנו בעלי ומנהלי החברות הללו מתגמולים עצומים, אך מרגע שפרץ משבר האשראי העולמי ב-2008, החלה הספירה לאחור לקראת מה שאנו חוזים בו היום: גל הסדרי חוב בו נדרשים נושי החברות - מחזיקי האג"ח והבנקים - לשאת בהפסדי אשראי של מיליארדי שקלים.

צריך לראות את ההערכה העצומה שרוחשים בעלי המניות של ברקשייר האתווי לוורן באפט, האיש שרבים מהם חייבים לו את התעשרותם. מכל קצוות אמריקה הם מגיעים לעיר נידחת בלב ה"מיד ווסט" כדי לשתות בצמא את דברי האורקל מאומהה: כיצד הוא מנתח את תוצאות החברה, ומה הן תחזיותיו לגביה ולגבי וול סטריט והכלכלה האמריקאית.

אחר כך ניתנת להם ההזדמנות להציג לו, במשך שעות ארוכות, שאלות בנושאים שונים ומשונים - החל בהאם בכוונתו להיכנס לעסקי התעופה וכלה במדוע הוא אוכל כל כך הרבה המבורגרים. השאלות הללו זוכות לתשובות מפורטות, לעיתים מבודחות - באפט ושותפו צארלי מונגר אינם מחמיצים הזדמנות לצחוק על עצמם - אבל אף פעם לא נענות בזלזול או בהתנשאות.

ואצלנו? לבעלי המניות מקרב הציבור אין מושג ירוק לאיזו הרפתקה ינותבו כספי החברה בה השקיעו - נדל"ן בווגאס, קניונים במוסקבה או בנק בשוויץ - וגם לא לאיזה תוצאות לצפות ממנה. את בעל השליטה בחברה אין להם בדרך כלל סיכוי לראות או לשמוע, למעט כשהוא מבקש מהם למחול לו על הלוואות שהעמידו לו במסגרת הסדר חוב. אם יש לו חוש הומור או כמה מנות פלאפל הוא אוכל ביום - את זה הם כנראה לעולם לא יידעו.

2. פישר. בשדה התעופה בניו-יורק, בדרך למטוס, ראיתי את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. הוא פסע ללא סוללת עוזרים ויועצים סביבו. אם מישהו מהנוסעים ניסה לקשור עמו שיחה, הנגיד ענה לו בחביבות וללא התנשאות. נחשו את מי הוא הזכיר לי. לאחר שנכנס למטוס, פנה פישר לשבת במחלקת התיירים, כאחד האדם. אנחנו, כנראה, עוד נתגעגע אליו.