כנסיית השכל

בדרך-כלל, כאשר מצמידים את צמד המילים "הגרסה למבוגרים" לעבודה כלשהי, מדובר בשם קוד שיש בו יותר מרמיזה כי על הפרק תכנים ארוטיים. אף שלמיניות יש מקום מרכזי בסיפורו של "הגיבן מנוטרדם", ככזאת שמניעה את גלגלי החיים ואת העלילה בפרט, הרי שלא זו הסיבה שבתיאטרון באר-שבע בחרו לבדל בכך את הפקת הדגל החדשה שלהם. "הגרסה למבוגרים" מתכתבת עם קלאסיקת וולט-דיסני שיושבת חזק בתודעה, ומבקשת קודם כל להבהיר לקהל שכאן זה לא סרט מצויר. תשכחו מהפי-אנד מתקתק שבמסגרתו הקצין והאזמרלדה שלו ירכבו אל האופק, והגיבן הכעור וטהור-הלב קוואזימודו, האיש שהוא בעצם רק "חצי-איש", יקפץ שמח ומאושר בין פעמוני הכנסייה עד לעצם היום הזה. כאן מדובר בטרגדיה, ועד הסוף המר.

"הגרסה למבוגרים", שכתב וביים עידו ריקלין על-פי ספרו של ויקטור הוגו, היא קודם כל גרסה המבקשת להישאר נאמנה למקור. מקור, שעוד קודם למורכבות העלילה וריבוי הדמויות שבה, מציב במרכזו גיבור אחר מהגיבן ההוליוודי. גיבורה, ליתר דיוק - "גבירתנו", הלא היא הנוטרדם. המבנה הגוטי המרהיב הזה, שגם היום מהווה מגנט התיירים מספר אחד בפריז, אפילו לפני האייפל. קתדרלה אימתנית, שנותרת מקלט גם לעלובי החיים, אבל בד-בבד גם מייצגת את כל מה שרע ואפל בדת שהיא מאכלסת.

לא במקרה הוחרם הספר, שנקרא במקור "נוטרדם דה פריז", על-ידי הכנסייה הקתולית לאחר שיצא לאור ב-1831. הביקורת החריפה שיש בו על יצר הרע שדר בין כותליה, היא שהופכת אותו יותר מכל דבר אחר ל"גרסה למבוגרים".

ריקודי פיתוי

ריקלין מציב את הכנסייה במרכז אבל עושה זאת כמעט מבלי שהיא תהיה נוכחת מבחינה פיזית. התפאורה מינימליסטית וזולת שערי הברזל שבאים לסמן את פתחה, הרי שהדרה של הנוטרדם אינו חלק מהבמה הזאת. במידה רבה זאת חולשתה של ההצגה, שאין היא מאפשרת חיזיון גדול מהחיים. תפאורה שתצית את הדמיון ותיקח אותנו לשעתיים וקצת אל גדות נהר הסן של המאה ה-19. אחרי הכול, כמה מחזות כבר מזמנים התמסרות לאחד המבנים המרהיבים שהוקמו? הבחירה הזאת של ריקלין מחמיצה את ההזדמנות לייצר סחף אסתטי, שחורג גם אל מעבר לזה האינטלקטואלי.

למרבה העונג, מי שכן מצליחים לייצר סחף ולהדביק את הקהל לכיסא על אף הבמה שלוקה בחסר, הם השחקנים, ושניים בפרט - אלון אופיר ואמיר קריאף. ריקלין ביים את ההצגה כך שזולת הצוענייה איזמרלדה, כל שחקן מגלם יותר מתפקיד אחד, והוא גם מסביר במאמר מעניין בתוכניית ההצגה, את הרציונל שמאחורי הכפילויות. אופיר, שמלהטט בין תפקיד המספר, המשורר פייר גרנגואר יפה התואר ובין הגיבן הכעור והמעוות, מנפק ביצוע חד-פעמי בכל הנוגע לטיפול העדין ועתיר הניואנסים בדמותו של קווזימודו. קריאף לצדו, מגלם שלושה תפקידים - הוא משעשע וכובש כמלך הקבצנים וכמלך לואי ה-11 בכבודו ובעצמו, והוא מרשים עד מאוד בתפקיד הכומר דום קלוד פרולו, שמתייסר אל מול יופיה של איזמרלדה והופך אט-אט ובבטחה לנבל של הסיפור. שחקן נהדר.

"הגיבן מנוטרדם" מאת ובבימוי עידו ריקלין, על-פי ספרו של ויקטור הוגו. תיאטרון באר-שבע