קריאה בספרו של פרופ' בועז סנג'רו, "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם", שיצא לאור לפני שבועות אחדים בהוצאת "רסלינג", מלווה בתחושה חמקמקה של פרדוקס. סנג'רו, העוקב אחר מהלכי הזירה המשפטית הפלילית דרך הפריזמה האקדמית זה שנים רבות, פיתח נוסחה שהובילה אותו למסקנה כי לפחות 5% מההרשעות בבתי המשפט בישראל הן הרשעות-שווא. פירוש הדבר שמתוך כ-20 אלף האסירים הנמצאים בכל רגע נתון בבתי הסוהר בישראל, לדעתו, לפחות 1,000 מורשעים הם חפים מפשע, ועובדת הימצאם מאחורי סורג ובריח היא טרגדיה נוראה.
אלא שיש משהו בטיעון של סנג'רו שמביס את עצמו. הרשעה במשפט פלילי פירושה קביעה שיפוטית שהנאשם עבר את העבירה שבה הוא מואשם מעבר לכל ספק סביר. זו הקירבה הרבה ביותר לוודאות שמערכת המשפט מסוגלת לייצר. הרשעת-שווא פירושה שהמסקנה שאליה הגיעה מערכת המשפט בנוגע לנאשם ספציפי, כי הוא אשם מעבר לכל ספק סביר, היא מסקנה שגויה. שהספק רב יותר ואיננו מאפשר הרשעה.
העניין הוא שאם בספקנות עסקינן, קשה לקבוע מסקנות בנחרצות מוחלטת. אך סנג'רו מתעקש לדבר במילים נחרצות, וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "בעבר ניתן היה לפקפק בעצם קיומן של הרשעות של חפים מפשע ולראות בהן תופעה זניחה. אלא שכיום לא נותר עוד מקום לספקנות בעניין, ואם קיימת ספקנות, מקורה כנראה בבורות... גם בישראל נחשפות מפעם לפעם הרשעות של חפים מפשע, והעוסקים בנושא יודעים כי הן מהוות רק את קצה הקרחון של התופעה, שהרי קשה מאוד להוכיח שהרשעה היא מוטעית".
אם קשה כל-כך להוכיח - מאין הנחרצות והידיעה הוודאית? דומה כי המחבר היה עשוי לזכות בנקודות רבות יותר אם היה מסתפק בניסיון לעורר ספק, סביר או לא, ותו לא.
בעיות במצבי מילה כנגד מילה
בישראל קמו בשנים האחרונות כמה אוהדים נלהבים של "פרויקט החפות" האמריקאי, שבמסגרתו עורכים בדיקות DNA של עבריינים מורשעים ושל זירות הפשע שבעטיין הורשעו, כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את העובדה שהורשעו על לא עוול בכפם.
כמה מומחים מהאקדמיה המשפטית, וכן הסנגוריה הציבורית, משתפים פעולה כדי להביא את בשורת "פרויקט החפות" גם לישראל. יחד הם מהווים קבוצת-אינטרס חזקה ובעלת השפעה, הפועלת למען הרחבת זכויותיהם העיוניות של נאשמים בהליך פלילי. למשל, במטרה להרחיב את פרקטיקת המשפטים החוזרים בישראל, הניתנים עדיין במשורה; לבטל את האפשרות להרשיע על סמך הודאת הנאשם בלבד; לחנך את המשטרה לאסוף את כל הראיות הרלבנטיות בחקירת משטרה, ולא רק את הראיות המרשיעות; ועוד.
אלה הן מטרות מצוינות. קשה לחלוק על כך שהרשעתו של אדם חף מפשע היא אסון - הן לנאשם עצמו, הן לחברה כולה. לא רק בשל העובדה שהעבריין האמיתי עדיין מסתובב חופשי, כפי שמציין סנג'רו, אלא גם מעצם גריעתו מהחברה של אזרח מועיל והושבתו בבית האסורים.
מה שמציע סנג'רו כדרך לתקן את עיוותי השיטה הנוכחית, היא "תורת בטיחות מודרנית" למשפט הפלילי, המקבילה לתורות בטיחות המקובלות בתחום התעופה, ההנדסה והרפואה.
לדבריו, יש לאשר הרשעות בפלילים רק אם אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, ובנוסף ננקטו כל האמצעים הסבירים להבטיח שלא תתרחש הרשעת-שווא.
בין האמצעים הללו מונה סנג'רו כמה הצעות שגיבש, שראויות לבחינה יסודית: ייסוד גוף מרכזי לבטיחות במשפט הפלילי, שיחקור "תאונות במשפט הפלילי" (הרשעות-שווא) ותקריות (תאונות שנמנעו); קביעת סטנדרטים גבוהים על מכשירים המשמשים להפקת ראיות מדעיות, כגון ערכות DNA, מכשירי ה"ינשוף" המשטרתיים המשמשים לבדיקות שכרות, מכמונות מהירות וכו'; תיעוד בווידיאו של כל מסדרי הזיהוי וחקירות החשודים; ואולי החשוב ביותר - שינוי החקיקה כך שלא תתאפשר הרשעה בהתבסס על ראיה אחת ויחידה. שינוי חקיקה שעלול לעורר בעיות בסיטואציות של מילה כנגד מילה, כגון במצבי עבירות אלימות במשפחה או עבירות מין.
מגפת עסקאות טיעון
נראה כי המשפט הפלילי צועד לעבר הגברת הוודאות בהליך בירור האשמה. מצד אחד, בדיקות DNA מספקות לעתים הוכחה ניצחת להימצאותו או לאי-הימצאותו של נאשם, או אדם אחר, בזירת הפשע. מצד שני, הן הפכו סוגים שונים של מומחיות למה שקרוי היום "מדע זבל" (junk science).
כך, מציין סנג'רו, "נאשמים רבים נשלחו למאסר לאחר שזוהו כמבצעי העבירות על בסיס השוואה מיקרוסקופית של שערותיהם, אל מול שערות שנמצאו בזירות העבירות. אולם לאחרונה - כשהחלו לבצע השוואות גנטיות של שיער - הוכח כי אין כל בסיס מדעי התומך ביכולת הנטענת של ה'מומחים' לזהות אדם על-פי התבוננות בשערו מבעד לעדשת המיקרוסקופ".
עם זאת, סנג'רו מודה כי הוא איננו "מתיימר לקבוע שהשיעור של הרשעות-השווא הוא בדיוק 5%, השיעור המדויק עשוי להיות נמוך יותר או גבוה יותר (להערכתי הוא גבוה יותר). העובדה שמרבית הרשעות-השווא נסתרות מובילה לכך שלמרות ששיעור הרשעות-השווא עלול להיות עצום, קובעי המדיניות יכולים להניח באופטימיות שהמערכת כמעט מושלמת, והמציאות איננה טופחת על פניהם".
בדרך לתחשיב שלו עובר סנג'רו בכל התחנות הפליליות המוכרות מהתקשורת בשנים האחרונות - מהרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה; הרשעתו של סולימן אל-עביד ברצח חנית קיקוס; משפטו החוזר של עמוס ברנס, שזוכה לאחר שנים רבות מרצח החיילת רחל הלר ועוד.
למעשה, דפדוף בספרו של סנג'רו מעורר תחושה של רפרוף בכותרות עמודי הפלילים (ולעתים, גם עמודי הפוליטיקה) בעיתונות. סנג'רו יוצא נגד התפיסה הציבורית הרווחת, שלפיה חשד נגד אדם יוצר תחושה שאשמתו מובנת מאליה, והרשעתו היא עניין של זמן בלבד.
לדבריו, "מניחים שהחשוד אשם ונותר רק למצוא ראיות שיוכיחו זאת. התפיסה המוטעית מוליכה להתמקדות בנחקר, בניסיון לגבות ממנו הודאה בביצוע העבירה, ולהסתפקות בהודאה זו לשם הרשעה".
אליבא דסנג'רו, דומה כי אין בור בפרוצדורה הפלילית, בדיני הראיות ובדין הפלילי המהותי, שמערכת המשפט הישראלית איננה נופלת בו: שופטים "נוטים להסתנוור" מראיות מדעיות; עדי ראייה מוסרים עדויות שגויות ומפלילות, לפעמים ביודעין ובזדון; המשטרה מתמקדת בחילוץ הודאות מחשודים ותו לא; בתי המשפט נוטים להרשיע ברוב מוחלט של כתבי האישום הנדונים בפניהם; מגפת עסקאות הטיעון מובילה חשודים להודות בעבירות שלא ביצעו, כדי לצמצם סיכונים; זכויות הנאשמים אינן נשמרות, ואין סנקציות אפקטיביות על הפרתן; הליכי הערעור הם כמעט חסרי סיכוי; ומשפטים חוזרים הם מאורע נדיר.
לגישתו, התוצאה היא ש"במציאות הישראלית כמעט שאין זיכויים". סנג'רו מעלה מן האוב את הנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שלפיו משפטם של 99.7% מהנאשמים בעבירות חמורות מסתיים בהרשעה. זאת, אף שהנתון הזה כבר הופרך פעמים מספר, לרבות במחקר של הנהלת בתי המשפט, ואף הלמ"ס עצמה כבר חזרה בה מנתון זה.
אבל סנג'רו מתעקש: "נתונים אלה מעלים את הסבירות שהרשעות מתבצעות מבלי שבתי המשפט יבצעו סינון משמעותי של המקרים שבהם הועמד לדין האדם הלא נכון, או שכלל לא נעברה עבירה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
