ישראל של דרום-מזרח אסיה

המלך הפילוסוף של סינגפור היה ראוי לתשומת לב רבה מאוד, אבל אולי קצת פחות להערצה

 לי קוואן יו / צילום: רויטרס
לי קוואן יו / צילום: רויטרס

250 השנים האחרונות הניבו יבול מרשים של משיחים אידיאולוגיים. חלקם, בייחוד ראשוניהם, לא ידעו ולא התכוונו. הם לא היו מעלים בדעתם שהם יצוטטו בחרדת קודש דורות לאחר שבשרם יהיה לרימה. חלקם דווקא התכוונו מאוד, כאשר ערפו ראשים והטביעו ארצות בדם, כאשר רצחו עמים ומעמדות, ותמיד-תמיד אהבו מאוד ילדים. הם התיישנו בזה אחר זה, אם מפני שהעובש התפשט במורשתם, אם מפני שדברים מפלצתיים נעשו בשמם או מטעמם, ואם מפני שהם הפסידו בשדות קרב צבאיים ופוליטיים. ההתיימרויות לבנייני-על ולתשובות טוטליות פיתו מיליונים - ואכזבו מיליונים. הן לא עמדו במבחן הניסיון. אין זאת אומרת כמובן שאנשים יחדלו לחפש.

מה שמביא אותנו אל ילד סיני, ששמו הארי. הוא נולד בקרחת יער, שהפכה למזח, שהפך לנמל, שהפך לכרך, שהפך לחבל, שהפך למדינה, שהפך לסיפור הצלחה, שהפך לאגדה, שהפכה למיתוס. הוא מת בזקנה מופלגת בחודש שעבר, והעולם כולו עמד על רגליו כדי לחלוק לו כבוד הגדול מזה שמעניקים למלכים. אפילו נשיא מדינת ישראל נסע להלווייתו, אף כי במותו הארי לא החזיק בשום תואר רשמי, ואף כי מורשתו החשובה והמרשימה ביותר היא הבוז שהרעיף על הדמוקרטיה המערבית.

הארי היה ידוע יותר בשם בגרותו, לי קוואן יו, ראש הממשלה הראשון של סינגפור. הוא יילד אותה, לפני 50 שנה, נגד רצונו ונגד רצונה. קולו השתנק במהלך הכרזת העצמאות, והוא הוציא ממחטה לבנה גדולה מכיסו כדי למחות את דמעותיו. אולי זו הייתה הצגה - הוא היה מומחה לתיאטרון הפוליטיקה - אבל יתכן בהחלט שלא. הוא לא רצה דגל והמנון, צבא ויחסי חוץ, מטבע לאומי והשפעה בין-לאומית.

סינגפור שלו עמדה להיות מדינה אוטונומית בתוך הפדרציה של מלזיה. אבל המאלאים המוסלמים של מלזיה התחרטו ברגע האחרון. בסינגפור היו יותר מדי סינים, והם, המאלאים, לא רצו מדינה דו-לאומית (הסינים של סינגפור יחד עם הסינים של מלזיה התקרבו להשתוות למספר המאלאים, וגם מבלי להשתוות, הם נתנו את הטון בחייה ובכלכלתה).

סינגפור נבעטה אפוא החוצה, מוקפת בארצות מוסלמיות לא-ידידותיות, סמוכה אל הים, מתקשה להגן על עצמה. מזכירה לכם מישהי? ובכן, היא בהחלט הזכירה מישהי ללי קוואן יו. שלוש שנים קודם הוא נסע לקהיר, לדבר על לבו של גמאל עבד א-נאצר שיעזור לסינגפור למצוא מקום טוב בין הארצות המשתחררות של אסיה ושל אפריקה. סינגפור לא רצתה להיות שלוחה אימפריאליסטית, אף כי הבריטים המציאו אותה, ונתנו לה תוקף. מי מוסמך יותר מעבד א-נאצר של הימים ההם להעניק הכשר אנטי-אימפריאליסטי למדינה משתחררת?

בזיכרונותיו, שכתב 35 שנה אחר כך, לי מתאר את נשיא מצרים בהתפעלות ובהערצה. הוא "פתח את זרועותיו לרווחה והיה ידידותי להפליא. הקונסול הכללי שלו בסינגפור ידע כי איננו רוצים שסינגפור תהפוך ל'ישראל של דרום-מזרח אסיה'", זאת אומרת, זרה ומוזרה, מבודדת ומתנשאת, חשודה וחשדנית, נישאת על כידונים ותלויה בתמיכת זרים.

הוא לא רצה, אבל זה מה שיצא. צבא ההגנה לסינגפור נוסד על דוקטרינות צבאיות ישראליות, בסיוע יועצים צבאיים ישראליים. סינגפור ביססה את תקוות השיור שלה על המחיר שהיא תצליח לגבות מפולש זר. "בעולם שבו הדג הגדול אוכל את הדג הקטן, והדג הקטן אוכל את החסילונים, סינגפור חייבת להפוך לחסילון רעיל", התפלסף לי קוואן יו.

כאשר המערב קפץ לביקור

רעילותה של סינגפור מעולם לא הועמדה במבחן, אבל לי קוואן יו לא חדל להתפלסף. משעה שמדינת 700 הקמ"ר שלו הוכרזה אור לגויים, הוא הפך למלך-פילוסוף א-לה אפלטון. בעצם, אפלטון אינו נחוץ. אנחנו עוסקים בסינים, שהציוויליזציה שלהם קדמה לזו של יוון. קונפוציוס חי מאה שנה לפני אפלטון, והנחיל מה שהיינו קוראים "ערכים". הוא הוריש תפיסת-עולם ותפיסת-שלטון לכל מזרח אסיה. מוסדות "קונפוציאניים" ושליטים "קונפוציאניים" הרעיפו מטובם לא רק על סין, כי אם על יפן, על קוריאה ועל וייטנאם; ונסיוב של קונפוציוס הוזרק גם אל ורידים אחרים באסיה.

למה בדיוק התכוון קונפוציוס, ובאיזו מידה כוונותיו הובנו או סורסו, לא לנו להגיד. הפירוש הרווח ביותר של תורתו העניק הכשר לשלטון-יחיד, למבנה חברתי פטרנליסטי, לצייתנות ולנאמנות. השליט בשום פנים לא היה פטור מחובות: תמורת הציות היה עליו לדאוג לרווחתם של נתיניו. בלשון הפילוסופיה המערבית, אמנה חברתית הייתה כרותה לשליט עם נתיניו.

קונפוציוס התיישן אי-שם בתחילת העת החדשה, כאשר המערב קפץ לביקור, נכנס מבלי לנקוש בדלת, וסירב לצאת. ארצות קטנות ורחוקות, מגוחכות בגודלן ובתרבותן, בלעו נתחים עצומים של אסיה, מהודו להודו-סין ולמה שקראו אז "איי הודו המזרחית" (אינדונזיה של זמננו). ספינות התותחים של פורטוגל, של הולנד ושל אנגליה הפכו על ראשו את הסדר המדיני באסיה. אגב כך, דגלים אירופיים נתקעו במקומות כמו הונג קונג, מקאו וסינגפור.

בפרוש המאה ה-20, היה ברור למדי לאסיאנים שיהיה עליהם לגייס כלים מערביים אם רצונם לבלום את המערב. היפנים הוכרחו לצאת מבדידות מזהרת, ולפתוח את נמליהם לסחר. כיוון שכך, הם שלחו עשרות אלפי צעירים יפניים להשתלם באוניברסיטאות מערביות, כדי להפוך בתוך דור אחד או שניים למעצמה ימית מן המעלה הראשונה. הסינים הפילו את הקיסרות, והקימו רפובליקה לאומנית. רדיקלים שביניהם התחילו לפלרטט עם משיחים אידיאולוגיים מערביים, כמו קרל מרקס.

לימים יחזרו הרדיקלים וייפגשו עם קונפוציוס. סין הקומוניסטית, לאחר שהוציאה תחילה את קונפוציוס אל מחוץ לחוק, בימי השיא של המאואיזם, תאמץ אותו אל לבה. היא תיצוק הון תועפות אל "מכוני קונפוציוס", ותדבר ברצינות גמורה על יצוא ערכיו של בן המאה הששית לפני הספירה אל המערב הדקדנטי והשוקע. אבל כל זה לא היה קורה בלי הילד הסיני הארי.

מדינה חד-מפלגתית

לי קוואן יו הפך את סינגפור למעבדת ניסויים קונפוציאנית. אף על פי שמסלול העלייה שלו עבר בפוליטיקת רחוב דמוקרטית, במאבקי איגודים מקצועיים ובייצוג האדם הפשוט, הוא הכניס את הדמוקרטיה הסינגפורית להקפאה עמוקה. כמעט מזמן עצמאותה, סינגפור היא מדינה חד-מפלגתית, למעשה אם גם לא להלכה. כמעט כל סוג של פלורליזם פוליטי וחברתי היה לצנינים בעיני לי. פחות ממלך-פילוסוף, הוא היה המהנדס הראשי של סינגפור. הוא התערב בכל תחום של פעילות אנושית וחברתית. הוא אמר לאזרחי 700 הקמ"ר שלו מה עליהם לעשות בחדרי-המיטות שלהם.

ואגב כך, הוא קרא דרור לכוחות השוק. סינגפור מעולם לא הייתה מדינה קפיטליסטית, בוודאי לא באופן שהאסכולה האוסטרית הייתה מגדירה, אבל אפילו לא על-פי שיטתם של טהרנים קטנים יותר מפרידריך האייק. ממשלתה התערבה ללא הרף בפעילות הכלכלית. בלשון החביבה על הימין האמריקאי, היא עסקה ב"בחירת המנצחים".

אבל למי משנים ה"איזמים" כל זמן שאי אפשר להתכחש לתוצאות? ב-1960, ערב עצמאותה, סינגפור הייתה עניה בהרבה מארץ-האם שלה, בריטניה. 30 שנה אחר כך היא הייתה עשירה ממנה בהרבה, ולא מאותן הסיבות שכוויית ודובאיי חלפו על פני ארץ-האם. צמיחתה של סינגפור נמשכה ללא הפרעה במשך 50 שנה. הסבר מקובל, מפי הכלכלן האמריקאי רוברט בארו, הוא שביורוקרטיה יעילה, בחסות משטר סמכותני, פטרה את סינגפור מן "השאיפה לרנטה", זאת אומרת מן הנטייה להרוויח כסף מבלי לייצר, "לנגוס בעוגה הקיימת במקום להגדיל אותה".

בלשון בני אדם, סינגפור הייתה פטורה משחיתות, אם כי לא לגמרי. כאשר התברר שבנו של לי קוואן יו קיבל הנחה של 700 אלף דולרים במכירת דירות, לי משך בכתפיו, ואמר: "אני זה אני. נתוני הפתיחה אינם שווים". ומפני שהם אינם שווים, בנו של לי הוא עכשיו ראש הממשלה, וכלתו, אשת בנו, עומדת בראש החברה הפיננסית הגדולה ביותר במדינה. שניהם אגב עושים עבודה טובה, אבל איש מהם לא הגיע לשם באופן שטהרנים היו קוראים "מריטוקרטי", זאת אומרת, על יסוד כישרונותיהם הנתונים.

"הפוליטיקה יכולה לשנות תרבות"

הקושי ליישב את התנהלותה של סינגפור העצמאית עם המסורת שקדמה לה הוא זה שהושיב את לי קוואן יו על ענן גבוה. הוגה הדעות והפוליטיקאי האמריקאי, פטריק דניאל מויניהאן, כתב פעם על ההבדל בין שמרנים לליברלים, כי בעוד ששמרנים מאמינים כי התרבות, לא הפוליטיקה, היא המעניקה סיכויי הצלחה לחברה, הנה הליברלים מאמינים כי "הפוליטיקה יכולה לשנות תרבות, ולהצילה מעצמה" ("תרבות" במשוואה הזו אינה אמנות וציור ותיאטרון, אלא היא סגנון הפעולה וצורת המחשבה של בני אדם).

לי קוואן יו אמנם נהנה בדרך כלל מהערצת שמרנים, כפי שיגלה על נקלה עיון ברשימת הממליצים על ספר זיכרונותיו. לא מצאתי שם אף איש שמאל אחד, אף כי לי עלה מן השמאל, וזמן מה היה גם חבר פעיל באינטרנציונל הסוציאליסטי. אבל לאמיתו של דבר, ה"איזם" היחיד המצטרף בנוחיות אל שמו הוא "פרגמטיזם". כאשר הפרגמטיות של פוליטיקאי עולה כל-כך יפה, הפיתוי להפוך אותה לאסכולה הוא כמעט בלתי ניתן לריסון. לי, הואיל והתברך בכל מיני תכונות אנושיות מקובלות, כולל יהירות ורדיפת כבוד, פיתח במרוצת השנים נטייה להטיף מוסר לזרים, ואגב כך לחלוק מחמאות לעצמו, מיניה וביה.

ריקוד דמוקרטי ליברלי

התמוטטות המרקסיזם-לניניזם, בתחילת העשור האחרון של המאה שעברה, נרשמה בהכרח על כל מכ"ם. היא כמעט הגיעה עד סין, עד שנתקלה בשרשרות הטנקים. בזמן ההוא היה נדמה כמעט לכל שליט יחיד, שרק ריקוד דמוקרטי ליברלי יציל אותו מרעה.

מזכיר המדינה של ארצות הברית יצא אז למסע ברפובליקות הסובייטיות לשעבר של מרכז אסיה, ושמע את מארחיו מדקלמים פסקאות מתומס ג*פרסון ומג*יימס מדיסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית. זה היה הזמן שבו הודיע ההיסטוריון האמריקאי פרנסיס פוקויאמה על "סוף ההיסטוריה", במובן הזה שהתחרות בין רעיונות מנוגדים תמה בנצחון חד משמעי של הדמוקרטיה המערבית. הייתה אמת כל-כך פואטית בהכרזה ההיא, שקשה היה לדחות אותה רק מפני שלא התקבלה על הדעת.

אבל לא היה בה ממש. לאוטוקרטים של מרכז-אסיה לא היו כל נטיות ג*פרסוניות. כאשר לי קוואן יו התייצב לפניהם, או בנוכחותם, ודיבר בשבח המידרג הקונפוציאני, הוא כיוון ללבם ולמעיהם. בשנות ה-90, המערב הדמוקרטי דהר באין מפריע. דווקא הנמרים של אסיה נקלעו למשבר כמעט סופני. אבל העשור הראשון של האלף שמט את הקרקע מתחת לרגלי המערב. דרור נקרא לקונפוציוס.

ולא הייתה להוטה יותר לאמץ אותו מסין הקומוניסטית. לי קוואן יו, אנטי קומוניסט לתיאבון, יציר כפיה של המלחמה הקרה, נעשה איקון על כותלי העיר האסורה בבייג'ין, מקור של תקווה ושל השראה. סוף-סוף, מה לכם ראיה ניצחת יותר ליתרונם של "הערכים האסיאניים" מאשר נוכחותו עטורת הניצחון של סיני קטן על מצרי מאלאקה, 137 קילומטרים מקו המשווה?

שאלת 60 אלף הדולרים

כיום, כאשר מכאובי הדמוקרטיה הליברלית מכים בנו כמעט באשר אנחנו מתבוננים, המופת של לי קוואן יו כמעט אינו ניתן להפרכה. לך תפריך הכנסה שנתית לגולגולת של 60 אלף דולרים (מקום שביעי בעולם, אבל עם אוכלוסייה גדולה במידה ניכרת מזו של כל אחת משש הראשונות, הכוללות את קטאר, ליכטנשטיין, מקאו, ברמודה, מונאקו ולוקסמבורג).

אכן, ריר מי לא יזלוג. מי צריכים אותה, את הדמוקרטיה המעייפת, הוולגרית, הצעקנית, העקרה, המפלגת והמכאיבה של פרלמנטים שבורים ורצוצים. אבל מוטב לזכור, כי סינגפור העצמאית עמדה לא פעם על סף כישלון. בדמוקרטיה תקינה, יחסית, לי היה מובס בבחירות, או לפחות נאלץ לחזור ולהצטדק באוזני אופוזיציה פרלמנטרית חזקה. סיבה חשובה אחת לניצחון שיטותיו הייתה אורך כהונתו. הואיל והוא צמצם את מרחב הפעולה של האופוזיציה, הוא היה חופשי לעשות ניסיונות על הבשר החי. מן העבר השני של האוקיאנוס השקט, גנרל פינוצ'ט בצ'ילה נהנה מאותן הנחות, והיה חופשי לעשות דבר והיפוכו במשך כמעט עשרים שנה, עד שהצליח לעורר את הרושם שהצליח.

מה עוללו, למשל, ניסוייו של המהנדס הראשי בסינגפור אפשר לראות בהתערבותו הגסה והכושלת בענייני הילודה. זה סיפור שחוט של פארסה משוך עליו (ראו מסגרת למעלה).

ריבלין בסינגפור. בשביל מה?

מה עשה הנשיא ריבלין בסינגפור? האומנם היה עליו לחלוק מכבודו לעריץ המת? מאחר שאינני יודע מדוע נסע לשם, קשה לי להשיב על השאלה. נשיאים נוטים לייצג את ישראל בהלוויות של ראשי מדינות, אלא אם כן המתים הם בני-דמותם של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול (ישראל שלחה אז את הנשיא זלמן שז"ר, בצדק). נשיא המדינה שמעון פרס לא ייצג את ישראל אפילו בהלוויית נלסון מנדלה. האומנם הנשיא ריבלין, דמוקרט לעילא ולעילא, היה צריך ללוות למנוחתו האחרונה את האיש שכל-כך השתוקק לא להיות "ישראל של דרום-מזרח אסיה"?

כך או כך, התפעלות מהצלחותיו של הכוהן הגדול הזה מעוררת לכל הפחות אי-נוחות, ובמקרים אחדים אפילו חלחלה. אילו מקרים? בחברות המשתוקקות אל איש חזק, ומתפתות להמיר את אי-הוודאויות של חייהן הדמוקרטיים בזרועו הנטויה של אלוהי-צבאות, או לפחות של שליחו עלי-אדמות.

לי קוואן יו היה מעניין מאין כמותו. הוא הועיל לארצו בהרבה מובנים, והוא עורר מחשבות והזין תהליכים אינטלקטואליים הרחק מגבולותיה. אבל פרדוקסלית הוא קבע את קו הנסיגה האחרון של הדמוקרטיה: היא צריכה להתאמץ מאוד כדי שהוא ובני-דמותו לא יהיו רצויים, או נחוצים, או אפילו אופציונליים. היה שלום, הארי.