שריד מן השרידים

הטרגדיה של שריד היא שהמרכז המתון היה מקומו הטבעי, אבל ההיסטוריה הערימה עליו

יוסי שריד/צילום:תמר מצפי
יוסי שריד/צילום:תמר מצפי

הטרגדיה של יוסי שריד אינה השוליות של תפקידו לעת זקנתו. הוא כמובן היה מר נפש, כפי שחזר והודה באוזני מקורביו; הכנסת הייתה לו לזרא, המדינה הייתה לו לזרא, אכזבה איומה השתלטה עליו. מספידיו טובי-הכוונות, בייחוד ב"הארץ", אכסנייתו האחרונה, קשרו כתרים לאכזבותיו הקיומיות והלאומיות. אני חושב שהם טועים.

הטרגדיה של יוסי שריד היא החמצת ייעודו. קולו לא נועד לקרוא במדבר. הוא נועד להיות היורש המובהק ביותר של ממסד פוליטי קונפורמי. לא זו בלבד שהוא לא נועד לזעזע את המערכת, אלא אדרבא, הוא נועד להבטיח אותה מפני זעזועים. הוא היה בשר מבשרו של "הגוש", אשר משך בחוטי מפא"י בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, הדיח והמליך, כיוון ובלם.

"הגוש" היה טבוע בחותם של פרגמטיות, והפרגמטיות הניבה מתינות בשאלות חוץ וביטחון. אבל ספק אם אפשר לייחס את המתינות ההיא לליברליות, להומניזם, להכרה בינלאומית, לרדיפת צדק או לתובנות היסטוריות. מאבקים פנימיים בתוך מפלגת השלטון, או בתוך תנועת הפועלים, העסיקו את הגוש יותר מאשר השאלה של אופי מדינת הלאום או זכויות האדם בתחומיה.

יוסי שריד היה מעדיף לשכוח, שהוא ניהל את מערכת הבחירות של מפלגת העבודה, או של המערך עבודה-מפ"ם, בימים האחרונים שלפני מלחמת יום הכיפורים. מודעותיה הטעימו, ממש ערב המלחמה, כי "אנחנו אחראים אפילו למזג האוויר". אחת ההצלחות הפואטיות הגדולות ביותר שלו הייתה המודעה שפיארה את השקט לאורך תעלת סואץ, בחודש אוגוסט 1973.

ראש הממשלה שריד

לא היה שום דבר בלתי נמנע במעמד הדיסידנט של יוסי שריד. הוא יצא מחלציו של הממסד המפא"י, הוא היה מנערי-החמודות שלו, ואבירי הממסד הזה, בייחוד פינחס ספיר הכול-יכול, הועידוהו לגדולות. איזה ביש מזל. אילו היה מבוגר בעשר שנים, ייתכן שהוא היה מתמודד על הנהגת המפלגה בשם מתוני מפא"י ב-1974, לאחר נפילת גולדה מאיר. הוא היה מנצח את שמעון פרס, והוא היה ראש הממשלה הצעיר, הנאה, המבטיח והרהוט - בעיקר הרהוט - לא יצחק רבין. ב-1977 היה ראש הממשלה שריד מצחצח חרבות רטוריות עם מנחם בגין, באלגנטיות, בחריפות, בשנינות, ואולי לא היה מפסיד.

תחת זאת, שריד הצעיר פילס את דרכו לכנסת השמינית כחובש ספסלים אחוריים. פטרונו הגדול ספיר פרש מן הפוליטיקה לטובת כהונה בסוכנות, והגוש עמד להתרסק תחת כובד הגילויים על שחיתותם של בניו בכוריו, אברהם עופר ואשר ידלין. "שריד מן השרידים", לגלג השר הנצחי יוסף בורג, לאחר ששריד נשא נאום בימיה הראשונים של ממשלת בגין.

בחוכמה שלאחר מעשה (ובכמה מקרים חשובים, בחוכמה שבשעת מעשה), חמש שנות שלטונה של גולדה מאיר היו האיומות ביותר והרות האסון ביותר בקורות המדינה: קיפאון מדיני וסיפוח זוחל, קיטוב חברתי, התמעטות הדינמיות והחזון, יוהרה וסביאה. ברור בהחלט שהן היו הקטלניות ביותר לעתידה של תנועת העבודה.

"המגלב והפחד"

נער חמודות אחר של המפלגה בימים ההם, אריה אליאב, מבוגר משריד ומבטיח ממנו, שימש מזכ"ל המפלגה. מכס המזכ"לות הוא הרשיע את משטר גולדה במלים הקשות ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת. הוא דיבר על "שלטון המגלב והפחד". נוכחותה שיתקה כל מחשבה חופשית, כל העזה, כל העמקה, כל מהלך של התקדמות.

היא הדפה מן המפלגה את אליאב עצמו ואת שולמית אלוני, אולי שתי הדמויות המבטיחות ביותר בשורותיה. הואיל ונהדפו, הם מצאו את עצמם בשמאל רדיקלי. זה לא היה מקומם הטבעי, ובוודאי לא מקומם הבלתי נמנע. זה גם לא היה מקומו הבלתי נמנע של שריד.

מעניין מה מפלות פוליטיות מעוללות לאנשים. ג'ימי קרטר, למשל, לא היה רדיקל בהיותו נשיא. אבל המרירות של תבוסתו, בניסיונו לחזור ולהיבחר, לא הרפתה ממנו במשך שנים, ודחקה אותו הרחק שמאלה. סופר פורה של היסטוריה בדיונית ("הפך-עובדתית") באמריקה, הארי טרטלאב, תיאר פעם את אייברהם לינקולן במציאות חלופית, שבה מדינות הדרום מנצחות במלחמת האזרחים. לינקולן אינו נרצח, והוא הופך לתעמלן מרקסיסטי, הנושא בשורה של מהפכה קומוניסטית בכל רחבי אמריקה.

בין הצלחה להשתתפות

תבוסה, לא רק בשמאל אלא גם בימין, מניבה תוצאות מנוגדות: לפעמים היא מגדילה את שיעורי הפרגמטיות, כאשר מפלגות מחפשות נוסחת ניצחון; ולפעמים היא מגדילה את שיעורי האוטופיה, כאשר מפלגות נופלות בחיקם של מיעוטים מיליטנטיים.

ג'יימס קולמן כתב פעם בספרו רב ההשפעה "יסודות ההיסטוריה החברתית", כי עצם המאמץ לממש חזון אוטופי "מניב פיצויים נפשיים פנימיים* ערכה של אידיאולוגיה מעין זו הוא שתגמוליה תלויים רק בהשתתפות, לא בהצלחה".

ההתרחקות מן הפרגמטיות היא תהליך מסובך, פוליטית ונפשית. יש בה העזה גדולה ומעוררת הערצה, אבל יש בה גם מידה כלשהי של נרקיסיזם. אולי זה הטעם שלא כל המתרחקים מצליחים לשמור אמונים לאוטופיה. ב-1991, כאשר פלסטינים רקדו על גגותיהם למראה סקאדים עיראקיים צונחים על תל אביב, יוסי שריד הגיב ברוגז תהומי. "שיחפשו אותי", הוא אמר אז, ועורר את הרושם של תחילת התפכחות מחזון אוטופי. אחר כך באה אוסלו.

אני שותף בהחלט להערצת אומץ לבו של שריד ודבקותו במטרה. אבל מה חבל שהטמפרמנט שלו והנסיבות הפוליטיות הלא מוצלחות הרחיקו אותו במידה כזאת מן היכולת לממש את המטרה. אין טעם בלינקולן הצודק אם אין הוא מנצח במלחמת האזרחים.

צרו איתנו קשר *5988