תשארו קטנים

דוח העוני, המאבק על מפת הטבות המס בפריפריה והדיונים הרגילים על מחירי הנדל"ן המטורפים במרכז הארץ (ועל מצוקת הנדל"ן בכלל), מציפים ומחוללים כמעט כעניין שבשיגרה את הבעיה המדוברת והמוכרת ששמה "מדינת תל אביב".

רק שבשנים האחרונות החלו קובעי המדינות שלנו - ראש הממשלה, השרים, הפקידים, המתכננים ועוד - לדבר על פתרון מסוג חדש לבעיה המוכרת. הדרך האפקטיבית החדשה להלחם בבעיה - מדינה שמודדת ומתמחרת את עצמה רק לפי המרחק מתל אביב - היא לייצר עוד תל אביביות גם במקומות אחרים בארץ.

כולם כולל כולם מדברים היום על הצורך בביסוס ערים גדולות וביצירת מטרופולינים חזקות, ולא רק על השקעה ברכבות שימהרו להגיע לתל אביב הגדולה.

באר שבע, חיפה-קריות, ואולי עוד עיר בצפון-מזרח ישראל (עפולה מנסה לפחות להיות שם), שיוכלו להוות איזשהו עוגן תחרותי - של מגורים, תעסוקה ומסחר - ואלטרנטיבה ראויה לחיים מחוץ לגוש דן.

ואף על פי כן, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. שוב ושוב חוזרת הממשלה לעודד יתרון לקוטן. ראש עיר פריפריאלית (ובכלל) צריך להיות מטורף כדי לתמוך בהתרחבות וגדילה.

אישור מפת הטבות המס החדשה היא רק עוד דוגמא קלאסית לכך. אחד התנאים לקבלת ההטבות קובע שהן יגיעו רק לתושבים בישוב שמונה עד 75 אלף תושבים. גם הפעם, אשקלון (124 אלף תושבים) או באר שבע (200 אלף) נשארו בחוץ. והתוצאה? לפי בדיקה כלכלית קרה שערכה שמאית מקרקעין, עדיף לזוג שמתפרנס יפה לגור בדימונה ולא בבאר שבע, כאילו בירת הנגב שלנו כבר יכולה לעמוד בקלות בזכות עצמה. ואוי לערים כמו עכו (48 אלף) או קרית שמונה (23 אלף), למשל, אם חלילה הן יפרחו לפתע ויקפצו מעל הרף הקריטי שידפוק להן את יתרונות המס.

מטרופולינים? ערים גדולות וחזקות שיוכלו לקיים את המעגלים שמתגוררים סביבם? מדיניות המס עדיין רוצה את אזרחיה בישובים קטנטנים המביטים בערגה אל ת"א הרחוקה. הנתונים מדברים בעד עצמם: בכל הארץ ישנן 19 ערים מעל אותו רף של 75 אלף תושבים. מלבדן, יש עוד 1,255 ישובים (!) שמספר תושביהן נמוך מכך, שבהם גרים יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה (4.5 מיליון ישראלים).

חזון בן גוריון ושדה בוקר עדיין כאן. ולא משנה שלשדה בוקר, ירוחם או דימונה אין זכות קיום, לא משנה עד כמה גדולות ומשמעותיות יהיו שם הטבות המס, בלי באר שבע גדולה וחזקה לידן.