עזמי בשארה הכריז פעם, ברגע של אמת, "קחו את הדמוקרטיה שלכם ותחזירו לנו את פלסטין". הפאן-ערביסט, שמכר תחילה את נשמתו לבית אסד, והציע חלקים ממנה לחיזבאללה, לפני שהעביר אותה לנסיכי קטאר, אולי רק אמר מה שאמר לתפארת המליצה. ואולי הוא התכוון לכל מלה. כך או כך, המנהיג והחוזה הגולה של בל"ד, מתקרב להפליא אל מימוש החצי הראשון של מבוקשו. שליחיו ב"כנסת הישראלית" (כפי שהוא מקפיד לקרוא לה) קיבלו עליהם את המשימה של הקנטת היהודים עד שתפקע סבלנותם ותסתתר בינתם. הם הפכו את המיקרופון ואת החסינות קרדום לחפור בו את קברו של "הפרויקט הציוני".
זה עצבן, זה הכעיס, זה הדהים, זה הקפיץ. גם אותי. כתבתי כאן לפני עשר שנים, בעקבות מסעם של חברי כנסת ערביים לדמשק, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, כי הם אמנם "גיס חמישי", וצריך לגרש אותם מבית הנבחרים. איזה רעיון רע הוא לשלול את מושביהם של נציגים נבחרים, הוספתי. אבל זה רעיון רע שהגיע זמנו, מפני שיש זמנים שבהם טובת הציבור מחייבת להוקיע בוגדים ולהענישם. (http://tinyurl.com/azmi-fifth)
העלייה לרגל לדמשק, בימים שבהם בית אסד ישב בטח על זרי הנצח, הייתה מעשה של הקנטה פוליטית. הקנטות כאלה מניבות חריקת שיניים של המוקנטים (אני חרקתי קצת יותר מדיי). אבל העלייה לרגל אל אמותיהם השכולות של השאהידים שייכת אל קטגוריה נפרדת בהחלט. זה היה מעשה וירטואוזי. אכן, ההפלגה בשבחו מיוסדת על הנחת מניעיו. אני אמנם מניח אותם: הריסה הדרגתית של הדמוקרטיה הישראלית.
דרום אפריקניזציה
מוסטפא ברגותי, הקומוניסט הפלסטיני מימי ברית המועצות הישנה, היה כנראה מן הראשונים בין הפלסטינים החילוניים שקראו לוותר על אוסלו, ולשכנע את העולם שישראל היא רפליקה של דרום אפריקה הישנה, כדי לתבוע את פיזורה. דוק: לא את השמדתה, אלא רק את פיזורה של המסגרת הפוליטית.
זו גאונותו של מהלך הדה-לגיטימציה. נודפים ממנו ניחוחות משפטיים. במה הוא כרוך בסך הכול? בכתיבת חוקה חדשה. מה רע בחוקה חדשה, בייחוד כשל"מדינה הישראלית" אין אפילו חוקה ישנה הצריכה החלפה.
מהלך הדרום-אפריקניזציה של ישראל אינו יכול להצליח, כל זמן שהחמישית הערבית של אוכלוסייתה בשטחי 1967 נהנית מזכויות פוליטיות. ממה נפשך, גם לדרום אפריקה היו שטחים כבושים על-פי החוק הבין-לאומי. היה שם שטח מנדט ישן, שדרום אפריקה קיבלה מידי חבר הלאומים בסוף מלחמת העולם הראשונה. השטח הזה נודע לימים בשם "נמיביה". האו"ם ביטל את המנדט ב-1966.
דרום אפריקה עצמה, גם תחת האפרטהייד, לא גורשה מן האו"ם (אם כי חברותה בעצרת הכללית הושעתה ב-1974). אבל נוכחותה בנמיביה נחשבה להפרה של החוק הבין-לאומי. היא הסתלקה משם עוד לפני סוף האפרטהייד, ונמיביה הפכה למדינה עצמאית. זה לא סיים את הדרישה לפרק את מדינת האפרטהייד.
הסתלקות של ישראל מן השטחים שכבשה ב-1967, או אפילו עצם הדרישה להסתלקות כזאת, תימצא מחבלת במאמץ לדרום אפריקניזציה. ישראל תהיה דרום אפריקה רק אם תשלול את זכויותיהם הפוליטיות של הלא-יהודים בגבולותיה המוכרים.
זה כמובן לא יוכל לקרות בן לילה. את הדמוקרטיה הישראלית אפשר להרוס רק בהדרגה, באמצעות גילויים גוברים של חוסר נאמנות למדינה ולחוקיה. אבל אפילו זה לא יספיק. יש יותר מדי יועצים משפטיים ושופטים עליונים במדינה הישראלית, היודעים את גבולות הטיפול בחוסר נאמנות.
איך המהטמה לא חשב על זה
את הדמוקרטיה הישראלית אפשר להרוס באמצעות שילוב של חוסר נאמנות, של חוסר ציות ושל זדון. עם חוסר נאמנות אפשר איכשהו להתמודד, ואפשר, בקושי, להצדיק. חוסר ציות לא-אלים אפשר אפילו לשבח, ולהשוות עם המהטמה ועם ד"ר קינג. זדון הוא עניין אחר בהחלט. על זה אפילו המהטמה לא חשב.
זדון הוא מעשה של התנקשות ברגשות האנושיים. אין לו שום תכלית זולת פגיעה והשפלה. ככל שהזדון מובן פחות ומוטרף יותר, כך ייטב לסדר היום של בעליו. מאחר שההקנטה הפוליטית לא הספיקה, חנין זועבי ושותפיה היו צריכים לחטט בפצעים שותתי דם שעל מנת להכאיב. נציגי הממשלה העזמי-בשארית הגולה היו צריכים להביא את מבקריהם היהודים עד פארוקסיזם, עווית פתאומית וחריפה של כאב: זו העווית המשתקת את המחשבה ואת כוח הדיבור, משביתה את הרציונלי, מטריפה את המערכות. ריר זולג משפתי המתעוות, ידיו מתכווצות במחווה של אבדן עשתונות ושל חרון איום.
זהו זה, לשם צריך לדחוק את היהודים ואת הדמוקרטיה שלהם, אל המקום שבו בני המעיים יתפסו את מקום תאי המוח. אדרבא, יראה העולם כולו את זועבי מורדת בכוח מדוכן הנואמים. זה יהיה מעמד של פלקטים, הוא יתנוסס על הקיר בתערוכת האו"ם על ישראל של האפרטהייד. מי יטרח אז לזכור שהיא הורדה פשוט מפני שהיא סירבה לסיים את נאומה במסגרת הזמן המוקצבת.
הקשר שקשרה בל"ד נגד הדמוקרטיה הישראלית יילמד יום אחד בבתי ספר להתנגדות עממית. היא טמנה את הפח, והמדינה הישראלית נפלה לתוכו. בל"ד אינה צריכה להתאמץ יותר מדי. מה שהיא החסירה תשלים שרת המשפטים של הבית היהודי. נאומה בהצגת חוק השקיפות השבוע היה יאה לתובעים במשפטי ראווה סטליניסטיים, לא לשרת משפטים במדינה דמוקרטית, החייבת בדרך ארץ ובמתינות. בארץ האיילות השקדות, אפילו חנין זועבי תהיה מלכה וקדושה מעונה.