עמדה: שבעת החטאים של דוח אדווה

שנה אזרחית נוספת הסתיימה לה עם דוח מצב חברתי חדש של מרכז אדווה, שגרר אחריו שלכת של כותרות ענק בעיתונים על מצב אי-השוויון הקשה והפערים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית.

עם זאת, אך הדוח הנוצץ סובל מרשימה ארוכה של פגמים, מחטיא את ייעודו ולא מצליח לספר את סיפורו האמיתי של המשק בישראל. מהם אותם פגמים?

1. המצב דווקא משתפר: אומרים שחצי אמת גרועה משקר, וגם מחברי דוח אדווה עושים כל מאמץ כדי לא לספר לנו את הסוד האפל שאסור שיידעו. ובכן, תחזיקו חזק. המצב דווקא משתפר, ובעקביות. רמת האי-שווין בישראל יורדת בקביעות מזה כמה שנים. לפי נתוני בנק ישראל גם השכר הריאלי עולה בהתמדה, או במילים אחרות, גם יוקר המחיה יורד.

מכיוון שמחברי הדוח אינם רוצים לעוות את הנתונים, חלילה, הם מסתירים את השיפור המתמיד בטענה שהוא תוצאה של "הסכמי שכר שנחתמו עם המורות והמורים והעלאת שכר המינימום", או שהוא איננו מחלחל כלפי מטה. אז מה אם הם כתבו דברים הפוכים בדוחות קודמים? ואז מה אם שתי הקביעות הללו סותרות. בטח אף אחד לא ישים לב.

2. מחפשים את העוני מתחת לפנס: כולם יודעים שהאוכלוסייה החרדית והערבית אינן משתתפות מספיק במעגל העבודה, ועקב כך סובלות מעוני רב. גם מספר הילדים הרב המאפיין אוכלוסיות אלו מוריד עוד יותר את ממוצע ההכנסה לנפש.

גם מחברי הדוח יודעים זאת, אך בחיפושיהם אחר העוני הם מכוונים את הפנס דווקא למקומות שאינם אומרים דבר על החברה הישראלית. כך, למרות שיעור האבטלה הנמוך בישראל בכל קנה מידה, בוחרים מחברי הדוח להתמקד על פני כמה עמודים דווקא בשיעור התעסוקה הנמוך בקרב הנשים הערביות. כדאי שנזכור שעוני אידיאולוגי הוא עוני מבחירה, והוא ודאי אינו בעיה שיש לטפל בה במישור הכלכלי. החשבתו במדדי אי-השוויון גורמת להם לאבד עוד יותר את הרלוונטיות שלהם.

3. ציפיות לא ריאליות: עבודה במשרות בשכר גבוה קשורה למסורת של חינוך, השכלה ואוריינות. זו מסורת שקשה לבנות בזמן קצר. בחברה הישראלית, שנולדה מזרם מהגרים מארצות השונות זו מזו באופן קיצוני, קשה לצפות לאחידות. באתיופיה, למשל, עומד התוצר השנתי לנפש על כ-670 דולרים בלבד. לשם השוואה, התוצר לנפש בישראל גבוה פי 57 (!)

אין ספק שהישראלים יוצאי אתיופיה חווים קשיים משמעותיים בישראל ויש לסייע להם בכל דרך. למרבה השמחה, ניתן אף להצביע על הצלחות רבות ורק נזכיר כאן את מינוין של שתי שופטות חדשות מבנות העדה. אך ההנחה כאילו תוך דור אחד, כל מי שמגיע ממדינה ללא מסורת השכלה ארוכת שנים יוכל להגיע לרמת שכר המקובלת במדינה מערבית, היא הנחה לא-מציאותית, שגורמת הרבה כאב וצער.

4. המדד הלא נכון: החטא הגדול ביותר של מדד ג'יני הוא שהוא בודק את השאלה הלא נכונה. הוא מתבסס על השוואה של ההכנסות מעבודה, ולא של המצב הכלכלי בפועל. מדדי ההכנסות מוטים מעבודה "שחורה" ללא דיווח ומהטבות סוציאליות והקלות במסים, שאינן מקבלות ביטוי במדד ג'יני. אמינים הרבה יותר הם הנתונים על מה שקורה בפועל - כלומר: מדדי הוצאה ומדדי החזקת מוצרים.

כך למשל, על פי נתוני הלמ"ס, שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-68.2% בשנת 2014. כמעט 70% ממשקי הבית בישראל המחזיקים מכונית אחת בלבד, והם אינם טייקונים. אלו הם אנשי מעמד הביניים, רבים מהם אפילו משתייכים לעשירונים הנמוכים. בחברה שבה גם מצבם האבסולוטי של "העניים" טוב למדי, ומשתפר בעקביות, לא ברורה הרלוונטיות של מדדים אלו.

5. מוביליות חברתית, יש דבר כזה: החברה הישראלית מתאפיינת באחוז גבוה מאוד של סטודנטים וזוגות צעירים, המצויים בתחילת הקריירה שלהם ומשתכרים באופן טבעי שכר נמוך. שיעורם בישראל גדול הרבה יותר מבכל מדינות אירופה והם מהווים למעשה חלק גדול ממה שקרוי "העשירונים התחתונים". לפי הנתונים היבשים הם עניים, אך לא במציאות. המוביליות החברתית הגבוהה בישראל, יחד עם עבודה קשה, תזניק אותם מהר למעלה.

6. שוויון הזדמנויות - או תוצאות: מדדי האי-שוויון בודקים את התוצאות של מה שהשיגו הפרטים, אך לא את ההזדמנויות שעמדו בפניהם. חברה דמוקרטית ופתוחה צריכה לאפשר לאזרחיה הזדמנויות שוות, אך אסור לה בשום אופן לקבוע את התוצאות. היוזמה האישית, הרצון להתקדם הלאה, החדשנות והמקוריות הן תכונות שאינן יכולות להתפתח בחברה מתוכננת עד הקצה.

לא לחינם דווקא חברה כה "לא-שוויונית" הגיעה למעמד של המדינה השנייה בעולם במספר יוזמות ההייטק הנסחרות בבורסת נאסד"ק ונחשבת למעצמת טכנולוגיה ויזמות בינלאומית. הגבלה של שכר הבכירים חוסמת את אלו שמנסים להגיע לפסגה. במקביל, העלאת שכר המינימום והקשחת חוק העבודה,  חוסמת את החלשים ביותר המנסים להתרומם מן הקרקע.

7. אחריות וחופש לבחור: לא רק תחרותיות ויזמות עשויות להיות מדוכאות בחברה שוויונית לחלוטין, הנעדרת תמריצים להתקדמות. כוחניות ואגרסיביות רבה טמונות בניסיון למשטר את בחירותיהם של הפרטים, כדי שיתאימו לתבנית דמיונית ואחידות. הרי אם נשים בוחרות לעסוק במקצועות טיפוליים וחינוכיים באחוזים גבוהים למרות השכר הנמוך, יש לומר בקול שזוהי זכותן. דחיפתן למקצועות "גבריים" או למשרות בהיקף שעות מוגזם בשם הפמיניזם הוא מעשה כמעט אלים, שרק ירע את מצבן.

באותה מידה משפחה הבוחרת להביא לעולם ילדים רבים, צריכה לקחת אחריות על פרנסתם ולא לצפות שהחברה כולה תישא בנטל בשם עקרון שוויוניות שאיננו מבחין בין אדם אחראי לבין מי שנוהג בחוסר אחריות.

שבעת החטאים הללו צריכים להזכיר לנו שמה שחשוב באמת הוא מצבם האבסולוטי של הפרטים ושיפורם המתמיד במשך הזמן - ולא השוואתם זה לזה. השוואה כזו נובעת במקרים רבים מקנאה ומחמדנות, ולא מרצון אמתי לשיפור. במקום להטיל את כל האחריות על כתפיה של המדינה עלינו לקחת אותה בעצמנו - לחנך ליוזמה, ליצירתיות ולאקטיביות ולשפר באמת את מצבה של ישראל.

■ הכותב הוא עורך משנה של "השילוח - כתב עת ישראלי להגות ולמדיניות".