למה העליון לא מחליט במזונות?

קרוב לשנתיים מעכב בית המשפט העליון שני תיקים הממתינים להכרעה: האם במקרים של משמורת משותפת ושכר דומה ימשיכו האבות לשלם מזונות לאימהות - רק בשל היותם גברים? מועצת הרבנות הראשית כבר הכריעה, היועץ המשפטי לממשלה העביר חוות-דעת כי לפי הדין העברי גם האם צריכה להשתתף בנטל הכלכלי של גידול הילדים, וגם ועדת מומחים ממשלתית קבעה כך. אז למה בעצם בית המשפט לא מחליט? 

הסיפור הוא פשוט ועוסק בשאלה העקרונית - האם במקרה של פרידה בין בני זוג, ייפסק העיוות לפיו אבות נושאים לבדם בנטל הכלכלי של גידול הילדים רק בשל היותם גברים?

שני מקרים שממחישים זאת הגיעו לפני כשנתיים לפתחו של בית המשפט העליון. בשני המקרים (המשקפים עשרות אלפי מקרים דומים) אב ואם המקיימים זמני שהות שווים או קרובים לכך עם הילדים, ושניהם בעלי שכר דומה. למרות השכר וזמני השהות הדומים, חויבו האבות בתשלום מזונות לאם - אך ורק בשל היותם גברים. יוצא שהאבא משלם מזונות כפולים: פעם אחת כשהילדים שוהים עמו, ופעם נוספת כשהילדים אצל האם - למרות שהאם מרוויחה שכר דומה.

התוצאה המיידית של העיוות האומלל והמקומם הזה: הילדים זוכים לבית אחד מבוסס יחסית (בית האם, הנהנית הן משכר בגין עבודתה והן מתשלום מזונות) ובית אחד עני (של האב, הנאלץ לשלם לאם חלק ניכר משכרו).

איך הגענו למצב עגום זה, הסותר באופן מובהק את עקרונות הצדק והשוויון? בישראל, על ענייני נישואים וגירושים חל הדין האישי, כלומר המשפט העברי הקדום.

במשך עשרות שנים פורש הדין העברי ככזה המטיל על הגברים את כלכלת הילדים, ועל האימהות את גידול הילדים. כעת מסתבר שלא כך הם פני הדברים.

תקנות אושה, מימי המאה השנייה לספירה, החזיקו כמעט 2,000 שנה - עד תקופת המנדט הבריטי. תקנות אלה הטילו על האב את כלכלת ילדיו, "שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים", אלא שלפי תקנות אלה - שבכל מקרה היו תקפות עד גיל מצוות (12 לבנות ו-13 לבנים) - אי-אפשר לכפות על אדם לזון את ילדיו אלא לכל היותר לביישו על התנהלותו הלא מוסרית.

ענייני מוסר לא נאכפו בימי המנדט הבריטי, והיו מקרים בהם אבות ניצלו את המצב והתחמקו מתשלום מזונות ילדיהם.

בנוסף, כמובן שקביעתה של הרבנות הייתה בזמנים שונים לחלוטין. מעמדם הכלכלי של הגברים היה לרוב טוב ממעמד הנשים, שהתמקדו בעבודות הבית וגידול הילדים.

מאז, ובאופן תמוהה, מונצח אותו עיוות בבתי המשפט בישראל ואף מוקצן ומורחב לחבות עד לגילאים מתקדמים יותר של הילדים.

הגיע העת שבית המשפט העליון יתעדכן במציאות העכשווית ובהלך-הרוח בישראל. נשים עובדות, משתכרות, משפיעות ומובילות. לא יעלה על הדעת שבמקרים בהן אישה מרוויחה יותר מהאב או בדומה לאב - הגבר יישא במזונות ילדיו באופן כפול.

פמינסטיות אמיתיות צריכות לברך על רצונם של גברים בהורות משותפת. זה טוב לילדים, לאבות ולנשים עצמן, שיוכלו לפתח קריירה. אלא שארגוני נשים בישראל מאמצים עמדה הפוכה, המטילה מום בנשים ודוגלים בגישה שהחוק חייב לשפות נשים אך ורק בשל היותן נשים.

התירוצים המועלים על-ידי ארגוני הנשים - החל מכך שכל הגברים דורשים הורות משותפת משיקולים כלכליים, הנשים מופלות, ולכן יש להטיל את הנטל הכלכלי רק על האבא וכו' - מהווים עלבון לאינטליגנציה. בפועל, יישום עמדת ארגוני הנשים, כולל חברות כנסת המזוהות על ארגונים אלה, פוגעת במאות אלפי אבות וילדים בישראל.

בהקשר זה, ולא לטובה, כדאי להזכיר את מינויה של יעל וילנר, שופטת מחוזי חיפה, לעליון. בערעור של אב ואם על גובה תשלומי מזונות, דחתה וילנר יחד עם שני שופטים נוספים בקשה של האב לבטל את חיובו לאור משמורת משותפת של השניים על הילדים והעובדה שהכנסות האם גבוהות משלו.

וילנר כתבה בפסק הדין כי הכרה במזונות שוויוניים על-ידי בתי המשפט מהווה חקיקה שיפוטית, ומתחה על כך ביקורת: "נדמה לי כי עדים אנו לאחרונה לרוח חדשה הנושבת מהערכאות הדיוניות בסוגיית מזונות הקטינים, אשר יכול ותואמות את המשפט המודרני ואת התמורות החברתיות בעת החדשה, וזאת מתוך שאיפה מובנת ליצור 'מזונות שוויוניים'. עם זאת, נדמה כי רוח זו אינה עולה בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון ואף מהווה סטייה מהן", כתבה בפסק הדין.

השופטת וילנר, כנראה, חיה בזמנים אחרים. אפליית אבות אך ורק בשל היותם גברים היא חלק מתפיסת עולמה. במדינה מתוקנת, שמה של וילנר כלל לא היה עולה למועמדות לעליון.

תפיסת עולמה של וילנר ממשיכה את תפיסת עולמה של שופטת עליון אחרת, עדנה ארבל, שקבעה בפסק דין כי אב המגדל לבדו את ילדיו חייב גם הוא לשלם מזונות ילדים לאם, גם במקרה בו האם משתכרת יותר.

פסיקות אלה של וילנר וארבל סותרות באופן מובהק את עקרונות הצדק והשוויון. זאת, בשם אג'נדה הדוגלת באפליית האבות רק בשל היותם גברים.

עד מתי?

תפקידו של שופט הוא לשפוט. השירות אותו נותן בית המשפט הוא מתן צדק, והוא צריך לעשות זאת ביעילות.

משום מה נראה שבמקרים הללו, למרות קיומן של המלצות חותכות על שולחנו, בית המשפט מורח את מתן החלטתו ומתמהמה.

חבל שמערכת בתי המשפט, שחוסר האמון בה הולך ומתרחב בקרב קהלים שונים, בוחרת לגרור רגליים בסוגיה כה חשובה המשפיעה על כל משפחה שלישית בישראל.

כנראה שחילופי דברים בין שרת המשפטים לנשיאת בית המשפט וענייני רכילות נוספים מעניינים את העליון יותר מהעבודה עצמה. חבל.