עצרה בפריז

מול הלובר הודיע מקרון כי אקספרס ברקזיט-טראמפ עצרה בחריקה

עמנואל מקרון / צילום: רויטרס
עמנואל מקרון / צילום: רויטרס

"טאגס צייטונג" של ברלין מרח ביום ב' השבוע מלה יחידה לרוחב עמודו הראשון: Ouf!, זאת אומרת וואוו, תודה לאל, איזה מזל שזה נגמר בשלום. ה"אוף" בברלין בא לציין את אנחת-הרווחה הקולקטיבית, שנפלטה מן החזה האירופי במוצאי יום א', ב-8 בערב שעון פריז, כאשר המדגם הראשון של הטלוויזיה הראה ניצחון מוחץ לעמנואל מקרון בבחירות לנשיאות צרפת.

עיתונים בכל היבשת ציינו את ה"אוף", אם גם לא במידה כזאת של קיצור קולע. "אירופה ניצחה", הכריז עיתון אחד באיטליה. "צרפת אמרה 'ווי' לאירופה", הודיע הטבלואיד הגרמני "בילד". את הטוב היה אפשר להסיק גם מן הרע. LeaveEU, ארגון של שונאי-אירופה בבריטניה, השווה את תוצאות הבחירות האלה להסתלקות צרפת מן המלחמה נגד גרמניה הנאצית, ב-1940, חוץ מזה ש"הפעם הם חסכו לגרמנים את הדלק ואת התחמושת". מי מסוגל להיזכר שפעם האנגלים היו אמני לשון ההמעטה.

הצלילים של מוצאי יום הבחירות בצרפת דיברו בעדם. מקרון עלה על הבמה בחזית ארמון הלובר, לשאת את נאום הניצחון שלו, על רקע צלילי "האודה לשמחה" מן הסימפוניה ה-9 לבטהובן (על סמך מלים של פרידריך שילר). האיחוד האירופי אימץ את האודה להמנון רשמי ב-1993. היא התנגנה ב-2007 בליסבון, במעמד החתימה על אמנת ליסבון, שהרחיבה את סמכויות האיחוד. 26 ילדים פורטוגליים שרו אותה בגרמנית.

היא עוררה פריחה אצל כל שונא אירופה ממוצע, גם בגלל מה שהיא ייצגה - עריצותה של ביורוקרטיה אפופת סוד בבריסל - וגם מפני שהיא הייתה תזכורת על עליונותה של גרמניה. האנטי-אירופיות, שהוציאה את בריטניה מן האיחוד, ואיימה על צרפת, הייתה במידה רבה מאוד אנטי-גרמנית. הנה כי כן, מקרון, הנציג המובהק ביותר של פרו-אירופיות בבחירות האלה, ענד את אירופה על דש מקטורנו במוצאי יום ניצחונו. זה היה מסר עוצר נשימה. שם, בחזית הלובר, הנשיא הצעיר להפליא של צרפת הודיע, כי אקספרס ברקזיט-טראמפ עצרה בחריקה.

אחדים תיארו את ניצחונו "נקמת הנאורות", ומיהרו אל כתבי עמנואל קאנט, כדי לקרוא את הגדרתו הקלאסית. נאורות, כתב הפילוסוף הגרמני של המאה ה-18, היא "השתחררות האדם מן השעבוד שהוא גזר על עצמו". עניינו של השעבוד היה הימנעותו של האדם מלעשות שימוש בתבונתו הטבעית, והסתמכותו על שיפוטו של מישהו אחר.

ההיסטוריה של המערב ושל סביבתו עמדה מאז ה-18 בסימן המאבק בין הנאורות לריאקציה. מן המאבק הזה צמחה לא פעם טובה, מפני שהוא עזר לאזן את המטוטלת, ומנע הקצנה. אבל המאבק הזה גם הצמיח פתולוגיות, משמאל ומימין, מן הטרור של המהפכה הצרפתית ועד הפשיזם.

צרפת כמעט התרגלה לחגיגיות של ניצחונותיה ושל תבוסותיה. תמיד מונח כל-כך הרבה על כפות המאזניים. תמיד הבחירה היא בין תקווה לייאוש. תמיד גלי האתמול מסתערים על סלעי המחר, ותמיד קשה לדעת אם הם יתנפצו בשלום, או אם יגאו ויטביעו. תמיד מחכה בפינה בונפרט, או בולאנז'ה, או לאוואל, או איזשהו נבל.

תמיד נמצא מישהו, המבקש את נפשה של הרפובליקה. או-אז, המחנה הרפובליקני עושה יד אחת, ומביס את האויב המשותף. ואם הוא אינו מצליח להביס, זרים הם המביסים: זרים הפילו את נפוליאון הראשון, זרים הפילו את נפוליאון השלישי, זרים שחררו את צרפת מן הכיבוש הגרמני ומשיתוף-הפעולה של וישי.

ברכת הניפוי המסיבי

קצת קשה לחשוב רוב של שני שלישים מקולות הבוחרים ל"מירוץ צמוד". מעט מאוד דמוקרטיות הניבו תוצאות כה חד משמעיות בשנים האחרונות. בארצות-הברית לא נרשמה תוצאה כזאת מאז 1920. בבריטניה, שום מפלגה לא קיבלה יותר מ-50% מן הקולות מאז 1931. בגרמניה, בחירות דמוקרטיות לא הניבו רוב מוחלט מאז 1953.

כמובן, החד-משמעיות של הניצחון בצרפת הייתה תוצאה של הניפוי המסיבי בסיבוב הראשון. ארבעה מועמדים היו סמוכים זה לזה, ורק 4% הפרידו בין המקום הראשון למקום הרביעי. התוצאות של הסיבוב הראשון היו מניבות ממשלת קואליציה חלושה ומפוררת בארצות עם משטרים פרלמנטריים ועם שיטת בחירות יחסית: ישראל, הולנד, בלגיה...

שיטת הבחירות של צרפת אולי מצריכה עיון אוהד, מפני שתחילה היא מעניקה לבוחרים את האופציה להתרגז - ומיד אחר כך היא מחייבת אותם להתרכז. מצביעי השמאל והימין הדמוקרטי העדיפו מישהו אחר בסיבוב הראשון. רובם העתיקו את תמיכתם למקרון בסיבוב השני, בחזקת הרע במיעוטו. זה אולי איננו אפיון אטרקטיבי, אבל זה אפיון פרגמטי ורצוי בדמוקרטיה לא מאוזנת.

בכל בחירות בצרפת, מועמדים זקוקים ל-50% קול אחד כדי להיבחר. זה היגיון היצוק בברזל. הוא מחמיא לשיטה שבה הוא פועל הרבה יותר מן ההיגיון הנפסד של שיטת הבחירות הבריטית, למשל. פעם אחר פעם, מפלגות בריטיות מקבלות רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. לא פעם, הרוב המוחלט גדול, או אפילו גדול מאוד. אבל רק לעיתים נדירות הרוב הזה מייצג רוב ממשי בין המצביעים.

השיטה הבריטית מזייפת את התוצאות לטובת המפלגה הגדולה ביותר. זה זיוף גלוי, שהבריטים סירבו לתקן במשאל עם לפני 6 שנים. מכוח השיטה הלא-מתוקנת, מפלגת השלטון השמרנית עומדת לחזור ולהיבחר בבחירות של החודש הבא ברוב מוגדל (על-פי כל הסקרים), אף כי חזויים לה רק 38% מן הקולות. זה יועיל מאוד ליציבות הפוליטית, אבל האם זה דמוקרטי והוגן? כלל לא בטוח.

שיטת ההצבעה בצרפת מאצילה דרגה גדולה יותר של לגיטימיות על התוצאות. היא אינה מחסנת אותה מפני קשיי משילות. כדי להרכיב ממשלה, הנשיא מקרון יהיה זקוק לרוב באסיפה הלאומית. הבחירות לאסיפה יהיו בסוף החודש הבא. מפלגתו של הנשיא, "צרפת הצועדת", זה מקרוב קמה. אין לה אף חבר נבחר אחד בפרלמנט הנוכחי.

היסטורית, הבוחרים נוטים להעניק לנשיא הזדמנות הוגנת למשול. כשהם בוחרים נשיא, הצרפתים נוטים להצביע לטובת מועמדי מפלגתו לפרלמנט. אבל בדרך-כלל, המועמדים האלה מייצגים מפלגות היסטוריות, עם בסיס רחב ומוכח של תמיכה עממית. לא הפעם. אם בכל זאת תנצח מפלגתו העוברית של מקרון, עם אוסף של מועמדים אלמונים, זו תהיה תוצאה מדהימה. היא תשמוט את הקרקע מתחת לרגליהן של שתי הגדולות הנוכחיות, המפלגה הסוציאליסטית מיסודו של פרנסואה מיטראן והמפלגה הרפובליקנית שאת הגלגול הראשון שלה יסד שארל דה גול.

הבחירות לפרלמנט יעניקו לחזית הלאומית של משפחת לה פן את ההזדמנות להוכיח, שהיא אמנם הפכה למפלגת האופוזיציה העיקרית. כך טענה מארין לה פן במוצאי יום תבוסתה. הפרשנים נטו להטעים את ההלם של עצם הצלחתה לקבל 34% של הקולות, כמעט כפליים ממספר הקולות שקיבל אביה ב-2002. האומנם שליש הצרפתים מסתווגים עכשיו כ"ימין קיצוני"?

למפלגת לה פן יש כיום רק 2 מושבים באסיפה הלאומית. אם המספר הזה יגדל בהתאמה לתוצאות הבחירות לנשיאות, או-אז נראה בפרלמנט גוש ימני קיצוני של 150 מושבים. לא ברור אילו אסוציאציות צריכה מפה אלקטורלית כזאת לעורר. "החזית הלאומית" אינה מפלגה פשיסטית גלויה ומפורשת. חבריה לא ילבשו מדים חומים, כמו הנאצים ברייכסטאג בזמן שפעלו כמפלגת אופוזיציה. אבל תוצאה כזאת תעמוד כעצם בגרונה של הדמוקרטיה הצרפתית.

ואף אמנם, אפקט העצם בגרון עומד להטיל צל ארוך על הפוליטיקה של צרפת בחמש השנים הבאות. מקרון, בנאום ניצחונו, הכריז שהוא יעשה הכול כדי לחסוך מן הצרפתים את הצורך "להצביע בעד הקצוות" בבחירות של 2022. מוטב לזכור כי כפסע היה בין צרפת ובין סיבוב שני, שהיה מפגיש את מועמדת הימין הקיצוני עם מועמד השמאל הקיצוני. הצורך לבחור בין שני מועמדים רדיקליים, הרוצים להחריב את השיטה לפני שיחזרו ויבנו אותה, היה יכול להיות קטלני, גם בשביל צרפת וגם בשביל אירופה.

חוכמה, ניסיון וביולוגיה

הופעת מקרון העניקה לצרפתים הזדמנות של הרגע האחרון להיחלץ מפני עווית טירוף כזאת. אבל שני המחנות הקיצוניים קיבלו זריקות עידוד בבחירות האלה. הם הרחיבו במידה דרמטית את נוכחותם. התבוננות במפה האלקטורלית של צרפת מגלה ארץ, שההינטרלנד שלה - זאת אומרת, האזורים שמחוץ למרכזים העירוניים הגדולים ביותר - נמצאת בידי מפלגות מהפכניות. השמאל הרדיקלי, שנמצא בנסיגה בלתי פוסקת מאז תחילת שנות ה-70, התאושש להפליא, והוא מונה עכשיו כמעט חמישית של הבוחרים.

התארכות ההזדמנות של מקרון תלויה בו עצמו. האם העילוי הפוליטי הזה, שהנסיבות האירו לו פנים, יפצח את סודות הפוליטיקה של השלטון כפי שהצליח לפצח את סודות הפוליטיקה האלקטורלית? זה מביא אותנו אל מקרון עצמו. צעירותו הייתה מקור קסמו. הוא זינק מעמדת אלמוניות גמורה רק לפני שנתיים, והתחיל את מסע הבחירות שלו רק לפני 7 חודשים.

כל-כך הרבה אבני פסיפס היו צריכות להסתדר מאליהן כדי שהוא יצליח. והנה ראו זה פלא, האבנים אמנם הסתדרו, כולל הבאשת ריחם של מועמדי הממסד. אבל האומנם איש בן 39, ללא ניסיון פוליטי, יכול, או צריך, להתייצב בראש הארץ השנייה בגודלה באירופה, אחת משבע המעצמות התעשייתיות של המערב? ומה בדיוק הקשר בין גיל ובין שלטון?

אבות החוקה האמריקאית קבעו מינימום הכרחי של 35 שנה לנשיא ארצות-הברית. הם עשו כן לפני 230 שנה, כאשר תוחלת החיים הייתה קצרה לאין שיעור. 35 היה גיל מתקדם למדי. בדמוקרטיות האירופיות לא נקבעו סייגים כאלה במפורש, אבל הנסיבות והקצב הבטיחו שאנשים, בדרך-כלל גברים, יגיעו לשלטון בגיל מתקדם.

צ'רצ'יל הגיע לשם בגיל 67, והציל את ארצו, ובעצם את המערב כולו, מהתמוטטות מיידית. דה גול הגיע לנשיאות בגיל 68, והציל את צרפת מהתמוטטות. קונרד אדנאור, שעתה זה מלאו 50 שנה למותו, הגיע לשלטון במערב גרמניה בהיותו בן 74, ונשאר שם עד גיל 87. הוא היה האדריכל של הצלחת גרמניה הדמוקרטית. ויליאם גלדסטון נבחר בפעם האחרונה לראש ממשלת בריטניה בהיותו בן 82, ונשאר שם עד 84. איש זולתו לא השפיע יותר על הפוליטיקה של הקיסרות הבריטית, לטוב ולרע. רונלד רייגן הגיע לשלטון בגיל 70, ונשאר שם 8 שנים.

עליית מקרון מפתה ומגרה את החושים. אולי זה הזמן לחילופי משמרות רדיקליים. אולי צריך לדלג על דור שלם של פוליטיקאים, ולעבור אל בני 40 ומטה. הקורא הישראלי מוזמן לשקול את המחשבה שכל מנהיגיו, נניח משנת 2019 ואילך, יהיו אנשים שנולדו לאחר 1967, אולי לאחר 1973. זה יהיה אוורור פנומנלי של המערכת הפוליטית. אבל האם זו תהיה הזמנה לפריקת עול של ניסיון ושל זהירות?

עמנואל מקרון פותח בשבוע הבא פרק חדש, אולי חדש מאוד, בתולדות צרפת, וממילא גם בתולדות אירופה. קו האשראי שלו קצר ביותר. אפשר שהוא ינותק בתוך חודשיים, אם הבחירות לפרלמנט לא ינחילו לו רוב. השיטה החוקתית בצרפת תעתיק אז את מרכז הכובד הביצועי מארמון האליזה אל "אוטל מאטיניון", מקום מושבו של ראש הממשלה. תתחיל אז תקופה מביכה ומבלבלת של "קוהביטאציה", או מגורים משותפים.

מוטב לקוות שהבוחרים יעניקו לו הזדמנות לשלוט. בידי צרפת וגרמניה (בחירות בעוד ארבעה חודשים וחצי) יופקד אז במידה רבה ההגה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. הן יהיו זקוקות לחוכמה צרופה ולהרבה מזל.