ברקת כבר נוגעת בכסף הגדול שמציעה אירופה להפועל ב"ש

הפועל באר-שבע הוכתרה השבוע לאלופה. תחזרו על זה ותגידו את זה שוב לאט. וזה עדיין לא יישמע מוזר. זו כנראה ההצלחה הגדולה של אלונה ברקת. האליפות הזאת כבר נראית טבעית. זה שנתיים שהקבוצה שולטת בכדורגל הישראלי, משחקת קבוע בשלב הבתים של הליגה האירופית ואפילו עושה עונה אירופית מרשימה וארוכה של שבעה חודשים, מיולי עד סוף פברואר - כשהיא עולה לשלב הנוקאאוט מבית שכלל את ספרטה פראג, סאותהמפטון ואינטר. היא זכתה באליפות שלושה מחזורים לסיום העונה עם הפגנת דומיננטיות ועליונות מוחלטת על היריבות שלה.

הצלחה סדרתית בספורט ובכדורגל נותנת תחושה שמישהו הצליח לפצח איזו נוסחה. אבל זה לא עובד ככה. דברים שנראים כנוסחה להצלחה מתבררים בתוך זמן קצר כמיושנים או כלא עובדים. באופן די נחרץ קבענו כאן במשך שלוש שנים רצופות שמיטש גולדהאר ומכבי ת"א פיצחו את הקוד של הכדורגל הישראלי. נוסחה מאוד פשוטה - בעלים זר ששופך כסף עצום, כשהוא מאפשר למנהל מקצועי זר (ג'ורדי קרויף) לנהל את האופרציה. כסף ישראלי וניהול ישראלי נראה מיושן ולא רלוונטי.

עכשיו נראה שבכלל היה למשוואה הזאת מרכיב אחר ומשמעותי יותר ודווקא מקומי - ערן זהבי. ברגע שהוא יצא ממנה, העסק התפרק והכסף שנשפך ונשפך מאיל ההון הקנדי הפסיק לעבוד.

אלונה ברקת החזירה את הכדורגל הביתה ונתנה רוח גבית לבעלים מקומיים שאולי קצת איבדו כיוון מול הכסף של גולדהאר (שחר?): מתברר שאפשר לקחת לא אליפות אחת, אלא שתיים, עם בעלים ישראלי. אפילו עם הרבה פחות כסף. ומתברר שגם עם מאמן שלא קוראים לו ג'ורדי, אוסקר, פאקו או פאולו, אלא בסך הכול ברק (בכר). כשכוכב אחד מצא שהכסף בסין הוא דמיוני וכששחקנים מובילים הסכימו לרדת ולשחק בבאר-שבע - איבד הכסף של גולדהאר באופן סופי את היתרון שלו.

אם כסף קונה הכול הוא צריך גם לקנות את הדבר הבסיסי ביותר: בית. קבוצות ובעלים שמוותרים באופן כל כך מרגיז על הביתיות שלהן ונכנעות לעיריות משלמים מחיר כבד. קודם כול, הקבוצות הללו לא עושות מספיק עבור האוהדים שלהן שמתוזזים מכאן לשם. מישהו רואה מצב שבו קבוצה שמחזיקה מעצמה הולכת לשחק במשך שלוש שנים במגרש אחר, בעיר אחרת, כי משפצים - אפילו לא בונים חדש - את האצטדיון שלה?

בזמן שבאר-שבע קיבלה אצטדיון חדש שהפך למרכיב משמעותי בצבירת הנקודות שלה, הכסף של גולדהאר לא הצליח למנוע ממכבי מלגרור את האוהדים לצאת הרחק מהבית. תוסיפו גם את הפועל ת"א, שבוודאות הייתה משיגה עוד נקודות בבלומפילד ולא הייתה עומדת כעת בפני ירידת ליגה. באר-שבע שיחקה העונה 17 פעמים בבית, ניצחה 15 פעמים ופעמיים סיימה בתיקו (תיקו אחד במחזור האחרון במשחק שלא שינה דבר). מכבי ת"א ששיחקה ב"בית" שלה בנתניה הפסידה בו 12 נקודות (3 תיקו ושני הפסדים).

שתי האליפויות של אלונה ברקת ניפצו עוד תיאוריה גולדהארית: מתברר שאפשר לקנות אליפות עם תקציב שנתי נמוך מ-100 מיליון שקל; השנה זה נגמר עם כ-90 מיליון שקל, בשנה שעברה עם 50 מיליון. אינספור מחקרים פרסמנו מעל דפים אלו בעבר על הכדורגל האירופי שמוכיחים את הקשר הברור בין שכר שחקנים לבין זכייה באליפות. באר-שבע העמידה רק את התקציב השלישי בגובהו העונה ובעונה שעברה - אחרי מכבי ת"א ומכבי חיפה - וזה בכל זאת הספיק.

היו אליפויות בשנים האחרונות עם קבוצות שעשו את זה עם פחות כסף, לא עם התקציב הגבוה ביותר - קרית שמונה (2012), מכבי חיפה (2011), הפועל ת"א (2010). אבל זה לא הפך לסדרתי, נראה יותר כהתחברות זמנית, והספיק לעונה אחת בלבד.

אלונה ברקת לא תשאל עכשיו אם זה שווה לה. אחרי אליפות לא עושים חשבון לכסף. אולי מיטש גולדהאר מתחיל לשאול אם זה שווה לו. אבל גם ברקת מתחילה להיות בחבורה מצומצמת של בעלים שהוציאו במצטבר סכומי עתק על התחביב הזה שהולך ונהיה יקר עם הרצון להגיע להישגים ואחר כך עוד יותר עם הרצון לשמר את ההצלחה.

הסיכומים של העונה הזאת עדיין לא נעשו, אבל אפשר לדעת כמה עבדה ברקת קשה כדי להשיג את האליפויות הללו: לפי דוחות רשם העמותות שהגישה החברה "א.א החברה לקידום הספורט באר-שבע בע"מ" את שנת 2015 סיימה הקבוצה בהפסד של 20.59 מיליון שקל. 2014 הסתיימה בהפסד של 15 מיליון שקל. מאחר שהרשות לבקרה תקציבית לא מאפשרת באופן עקרוני להישאר בגירעון בתום עונה - בעל הבית הוא זה שמכסה את ההפסדים מכיסו הפרטי. נכון לסוף 2015 רשומים על החברה שטרי הון בהיקף של 111 מיליון שקל - המשקפים את הפסדי החברה המצטברים שרושם בעל המניות (אלונה ברקת) כדי שיום אחד כשהקבוצה תהפוך לרווחית יוכל גם למשוך כספים החוצה.

עד כמה רחוק היום שבו תוכל הבעלים של באר-שבע לראות את הבייבי הזה ככזה שמשתלם כלכלית או לפחות מסיים עונה בברייק איבן? עד כמה שזה נשמע מפתיע - זה נמצא ממש מעבר לפינה. קודם כול כי למעט חריג אחד ומאוד יוצא דופן (ארקדי גאידמק) ההשתוללויות הגדולות ביותר בכדורגל הישראלי התנפחו עד היום לתקציבים של כ-100 מיליון שקל, פלוס כמה שקלים לכאן או לכאן. קשה מבחינה הגיונית, לבעלים עם כוונה להחזיק מעמד לטווח ארוך, להצדיק עם עונות של 150 מיליון שקל. אף אחד לא ילך לשם. אין צורך. מצד שני, הכספים שהכדורגל מציע עבור הצלחות הולכים וגדלים ומפתים להגדיל את ההשקעה: הסכם השידורים החדש בליגת העל (126 מיליון שקל לעונה) מבטיח לקבוצות היום יותר כסף, או לפחות מונע את הירידה הדרסטית בעקבות הנפילה בכספי השיווק; הכספים שמחלקת אופ"א עבור השתתפות במפעלים האירופים הולכים וצומחים לממדים שמאפשרים למצוא היגיון בשיגעון - השנה תקבל באר-שבע מאופ"א עבור ההופעה האירופית שלה 7.61 מיליון אירו (3 מיליון אירו "מענק תנחומים" עבור הפסד בפלייאוף הכניסה לליגת האלופות; 250 אלף אירו "מענק תנחומים 2" עבור אלופה שלא הצליחה להעפיל לליגת האלופות; 2.6 מיליון אירו המובטחים לכל קבוצה שנכנסת לשלב הבתים של הליגה האירופית; 720 אלף אירו עבור שני הניצחונות שהשיגה; 240 אלף אירו עבור שתי תוצאות התיקו; מענק 300 אלף אירו על המקום השני שסיימה בו; ו-500 אלף אירו על העפלה לשלב 32 האחרונות), לזה יצטרפו על פי הערכות עוד לפחות 600 אלף אירו ממענקי טלוויזיה.

הנפילה של שער האירו אמנם תשחק תפקיד, אבל עדיין - עם הכנסות ממכירת כרטיסים לאירופה, ברקת תמזער נזקים עם הכנסה של כ-35 מיליון שקל מאירופה.

המעגל המכושף הזה של אופ"א ימנע מבעלים לרדת מהעגלה, רק מהמחשבה מה הם עתידים להפסיד: משנת 2018 יעלו, שוב, דרמטית הכספים העצומים שגם ככה מחולקים למשתתפות ליגת האלופות והליגה האירופית. וגם השוק הישראלי יצטרף לחגיגה בזכות הסכמי השידור החדשים שנחתמו עם ערוץ הספורט ויבטיחו לנציגות הישראליות כסף גדול גם מנתח הטלוויזיה (Market Pool).

הבעיה מבחינת ברקת ובאר-שבע היא העתיד הקרוב, כאמור. ב-65 השנים האחרונות רק שתי קבוצות הצליחו לזכות ב-3 אליפויות רצופות (במכבי חיפה 2004-2006, מכבי ת"א 2013-2015). מה שעבד כל כך טוב, מפסיק לעבוד.

 הפועל בש