איראן גייט

לפני 60 שנה ויותר, כאשר ברית-המועצות חישבה להתפשט לכל עבר, ומצרים ערקה אל המחנה הסובייטי, בריטניה המודאגת כוננה ציר נגדי (היא עדיין קיוותה להוסיף ולמלא תפקיד מרכזי במזרח התיכון). הציר נודע תחילה בשם "ברית בגדד", ונפרס על פני מרחב יבשה עצום. קל לראות על המפה למה התכוונו המייסדים: רצועה רחבה מתחת לכרסה של ברית-המועצות, כללה, ממערב למזרח, את טורקיה, את עיראק, את איראן ואת פקיסטן.

נומינלית, הברית התקיימה כמעט 35 שנה. בגדד נעלמה מ"ברית בגדד" ב-1958, לאחר הפיכה צבאית נגד המלוכה ההאשמית; המהפכה באיראן בתחילת 1979 שמה לה קץ רשמי. אחרון מזכ"ליה של הברית היה דיפלומט טורקי.

טורקיה רקדה מלכתחילה על שתי חתונות. ברית בגדד, שהייתה אחר כך ל"ברית המרכז" (CENTO), שימשה את הצד האסיאני של טורקיה; וברית נאט"ו (להלכה צפון-אטלנטית) שירתה את השתוקקותה של טורקיה מערבה. החיבור הזה נולד בסימן חתרנות סובייטית, וחזר והועמד במבחנים חמורים, כולל הפלישה הטורקית לקפריסין (1974) נגד רצון ארצות-הברית, והפלישה האמריקאית לעיראק (2003) נגד רצון טורקיה.

ובכן, אין כמעט ספק שטורקיה מתנהלת בדרך החוצה. היא אינה סובלת את בעלות בריתה, או את בעלות בריתן של בעלות בריתה. לאחרונה היא הסתלקה מתמרון של נאט"ו בטריקת דלת מפני שהיא נעלבה. עלבון וטריקת דלת הם עניינים רגילים בדיפלומטיה הטורקית. החודש היא השלימה רכישה מסיבית של טילי נ"מ משוכללים מרוסיה, משהו שאינו מתיישב עם אמות המידה ותבניות ההתנהגות של נאט"ו (והיא כמובן מודאגת מן הידיעה שרפא"ל מצאה דרך לנטרל את הטילים).

בתחילת השבוע הכריז ייגיט בולוט, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טאייפ ארדואן, כי "אין עתיד" ליחסי טורקיה עם המערב, ושותפותיה הטבעיות הן רוסיה וסין. בולוט ידוע בפטפטנותו הקסנופובית ובחנפנותו הכמעט-פתולוגית למנהיגו. חודש אחד לפני ניסיון ההפיכה נגד ארדואן, בקיץ 2016, בולוט הכריז (על-פי דיווח בעיתון "הורייט"), שבטורקיה, "איש זולת ארדואן אינו צריך לעסוק בפוליטיקה". חובתם היחידה של הטורקים היא "לתמוך במנהיג".

אכן, השנה וחצי האחרונות לימדו אותנו כל מה שסירבנו ללמוד ולדעת מקודם. פני טורקיה למשטר סמכותני, אנטי-מערבי. את מעשיה עומד לכוון איש אחד בלבד, על-פי צירוף של תוכנית-אב נועזת, של גחמות ושל ניצול נסיבות מזהיר.

קיבעון מעוגן באינטרסים מסחריים

איך לא ידענו שהוא כזה, ואיך לא ידענו שלשם הוא נושא את עיניו? ובכן, זה היה כישלון אינטלקטואלי ומודיעיני מן המעלה הראשונה, בארצות-הברית, במערב אירופה וגם בישראל. אולי במיוחד בישראל, מפני שאוזניה היו כרויות, ואינטרסים היסטוריים היו לה בשימור הברית עם טורקיה ובהבנתה.

ההחמצה העצומה של מהות המשטר ושל מיהותו הייתה כשלעצמה צריכה להניב התלבטות לאומית בישראל על טיב המידע והניתוח המפרנסים את מקבלי ההחלטות. אבל לרוע המזל, ההחמצה אינה נוגעת לטורקיה בלבד. ישראל לא הבינה את חומרת האיום האיראני בשנים הראשונות של התהוותו; ישראל לא הבינה את עליית האסלאם הפוליטי בטורקיה; וישראל לא הבינה את האיום הנשקף לה ממלחמת האזרחים הסורית.

אני חושב שאת ההבנה הגביל חוסר דמיון היסטורי. ישראל, ממש כמו מעצמות גדולות של הדורות הקודמים, הניחה המשכיות במקום שלא הייתה המשכיות. היא הניחה שבסופו של דבר, גם תחת גלימות אחרות, איראן וטורקיה יוסיפו להתבונן על סביבתן כפי שהתבוננו בימי השאה ובימי הרפובליקה החילונית.

אפשר לפרוט את ההכללה הזו למרכיביה הקמעוניים, למשל התהליך שהניב את ההחלטה המוטרפת לשלח את הקומנדו הימי נגד המשט הטורקי לעזה (2010). הייתכן שחברי הקבינט הביטחוני לא תודרכו על התוצאות האפשריות של כישלון הפעולה? הייתכן שהמתדרכים עצמם לא דיברו על שדה המוקשים של הפוליטיקה הפנימית הטורקית?

החלב נשפך, כמובן. אבל השאלה הצריכה דיון, לפי דעתי, היא הקיבעון המחשבתי. מקורות הקיבעון לא היו רק אינטלקטואליים או נוהליים. הוא גם היה מעוגן באינטרסים מסחריים של מקורבי הון-שלטון, שטיפוח האשליות הועיל להם: ממכירות נשק חשאיות לאיראן עד חבילות תיירות לאנטליה.

"שיהרגו זה את זה"

החמצת סוריה היא כמובן פצע טרי ומדמם, שהמערכת הפוליטית והתקשורת בארץ נוהגות בו כמו היה סופת הוריקן, לא אסון מידי אדם. התחזית המפורסמת והמופקרת של שר הביטחון בימים ההם, אהוד ברק, על ששת החודשים האחרונים בחיי בית אסד (ב-2011), מוזכרת בארץ יותר כעקיצה ליומרותיו הפוליטיות המחודשות, פחות כהרשעת המערכת שבראשה עמד. כיום, מתוקף היתרון שמזמנות לנו הפרספקטיבות, קשה להאמין כי בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים הסורית משלה בארץ הדעה, שתוצאות המלחמה אינן נוגעות לישראל, ו"שיהרגו זה את זה".

בשבוע שעבר נועדו שני מנצחי המלחמה בסוריה, נשיאי רוסיה ואיראן, עם אחד המפסידים בה, נשיא טורקיה, כדי להניח את היסודות לנציבות העליונה המשותפת שלהם בסוריה. כן, אחד מן השלושה הוא עדיין בן-שיח של ישראל, ושר ההגנה שלו התקבל באחרונה בכבוד ובידידות בארץ; ושיחות תיאום מונעות אסונות בשמי סוריה ובלבנון. אבל מוטב שחרדה עמוקה תקנן בלב המערכת על עתיד סוריה ועל הגבול המשותף המתהווה והולך עם איראן.

אין טעם להעמיד פנים שישראל לבדה הייתה יכולה למנוע את זה. עיקר האשראי מגיע לברק אובמה, שהעביר את סוריה, עטופה בנייר צלופן, לידי רוסיה, ויעץ לסעודים ללמוד "להתחלק בשכונה" עם איראן. אבל לענייננו חשוב התהליך. אינני יודע אם נחוצה ועדת חקירה לבירורו, אבל אולי צריכה לקום ועדת-תהייה, ללא מנדט, ללא המלצות, רק עם סמכות להציג את סימני השאלה.