לא רוצים קונצנזוס, רוצים להשתגע

בעבר "הרוב השקט" רצה שקט. כיום לא תמצאו אותו במקום שבו הפוליטיקה הפרגמטית נהגה להתגורר

רייגן ותאצ'ר / צילום: רויטרס
רייגן ותאצ'ר / צילום: רויטרס

מתי התחיל "אמצע הדרך", במובן של פרגמטיות פוליטית, להימאס על הדמוקרטיות המערביות? אני חושב שאפשר להסמיך את המאיסה לימים האחרונים של הגאות הכלכלית הגדולה בעקבות מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת, סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה שעברה. הדור הראשון שנולד לאחר המלחמה הגיע אל פרקו, ולא היה מוכן להסתפק בהישג הגדול ביותר של הוריו: שקט, שהביטוי העיקרי שלו היה רבע מאה ללא מלחמת עולם (בין שתי מלחמות העולם הפרידו רק 21 שנה). הרוח התחילה לצאת ממפרשי "אמצע הדרך" בהשפעת תסיסה חברתית ופוליטית, שבחודשים הבאים אנחנו מציינים 50 שנה להתפרצותה.

היא התרחשה בסמיכות זמנים בצפון אמריקה ובמערב אירופה, עם שלוחות ליבשות אחרות. בארצות-הברית, שידעה ימי שגשוג חסרי תקדים (לא לעשירים בלבד), דרמות היסטוריות התחוללו בעת ובעונה אחת, אשר "קרעו את המפרשים", בלשונו של הפוליטיקאי הפילוסוף פטריק דניאל מויניהאן: התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים לצד ההתנגדות הגואה למלחמת וייטנאם. שתיהן הניבו מחאות אזרחיות רחבות ממדים, אבל גם גידולי פרא של אלימות. לצדן, לפעמים במקביל ולפעמים בחפיפה, התרגשו ובאו מהפכות חברתיות ותרבותיות, של מוזיקה, של אמנות, של פמיניזם, של זכויות מיעוטים.

האקטים הראשונים של התסיסה ההיא נרשמו דווקא בפראג ובוורשה, תחת כיבוש סובייטי. אחר כך בא מרד הסטודנטים של פריז, שבמאי 1968 התקרב למוטט את הרפובליקה החמישית. הנשיא דה גול עזב את פריז בבהלה, ומצא מקלט בין הכוחות הצרפתיים על אדמת גרמניה.

שום דבר לא השתווה לכמעט-מהפכה הצרפתית, אבל מחאה רחבת ממדים פקדה את רוב מערב אירופה, וגם הניבה טרור עירוני רצחני ("הבריגדות האדומות" באיטליה ו"כנופיית באדר-מיינהוף" במערב גרמניה, ועוד כמה התארגנויות קטנות יותר).

מהפכות לא היו. 1968, ממש כמו "אביב העמים" של 1848 לפניה, וכמו "האביב הערבי" 40 שנה ויותר אחריה, הסתיימה בריאקציה. טנקים סובייטיים דרסו את פראג - ולהבדיל בהחלט, דעת קהל שמרנית, קונפורמיסטית וקצת מבוהלת, העניקה רוב לפוליטיקאים שמרנים, קונפורמיסטים וקצת מבהילים. דה גול וריצ'רד ניקסון חזרו וגילו את "הרוב השקט". ניקסון רכב על הריאקציה של הרוב השקט פעמיים: ב-1968, בקושי; ב-1972, עם הרוב האלקטורלי הגדול ביותר מאז ומעולם: 49 מתוך 50 מדינות הברית הצביעו בעדו, אף כי הוא היה אחד הפוליטיקאים הפחות-פופולריים של זמנו.

תיאבון מהפכני

"הרוב השקט" הוא יעד החיפוש העיקרי של פוליטיקאים. ב-2016, דונלד טראמפ מצא אותו, והתחייב בנאום השבעתו ש"הגברים והנשים הנשכחים של ארצנו לא יישכחו עוד". אבל הפעם, "הרוב השקט" (לא בדיוק רוב, לא בדיוק שקט) לא היה עוד שמרני וקונפורמיסטי. אדרבא, הוא היה בעל תיאבון מהפכני. בניגוד ל-1968 בצרפת, ול-1972 בארצות-הברית, הוא לא רצה להציל את הסטטוס-קוו, אלא לחסל אותו ("לייבש את הביצה").

טראמפ טרף את הקלפים. זה מה שהעלה אותו לשלטון, וזה אולי גם מה שיוריד אותו, מפני ש"הרוב השקט" שוחר, בין השאר, שקט. טראמפ הוא רעש בלתי-פוסק. הקנאים שבתומכיו יוצאים מגדרם מהתלהבות, אבל רעש רקע קולני סופו שהוא מעייף. המהפכנים המצליחים הם אלה היודעים מתי לצנן את הלהט ולהוריד את הלוחמים מסוסיהם.

כך או כך, הדרך המובילה מ-1968 ל-2018 מציינת את ההתרחקות מהסכמה חברתית רחבה למדי על יעדים פוליטיים ועל אמצעים להשגתם. בזה אחר זה, המשברים של 50 השנה האחרונות רופפו את ההסכמה. מי יאמין שניקסון הנ"ל, המנהיג הימני הבולט ביותר של דורו, הכריז פעם, "כולנו קיינסיאנים", זאת אומרת, ממשיכי דרכו של ג'ון מיינארד קיינס, חוזה מדינת הרווחה, מקור ההשראה של המדיניות הכלכלית ברוב הדמוקרטיות המערביות ב-30 השנה הראשונות שלאחר המלחמה. קיינס, סוציאל-דמוקרט, הורה על מעורבות ניכרת של הממשלה בפעילות הכלכלית, הן כדי למנוע משברים הרי-אסון, ובוודאי כדי ליישב אותם.

עשר שנים לאחר דברי ניקסון, שתי הדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות, שחיו בצל קיינס ובסימן ציווייו, פנו לו עורף. מרגרט תאצ'ר בבריטניה ורונלד רייגן בארצות-הברית שכנעו תחילה את מפלגותיהם, אחר כך את בוחריהם, ולבסוף חלקים ניכרים של העולם, כי אין מה לחפש ב"אמצע הדרך", ואין עוד תועלת בפוליטיקה הפרגמטית, זו המסתמכת על שכל ישר במקום על אידיאולוגיה. משבר מערכתי - הם טענו - צריך להיפתר בניתוח, לא בחיטוי זהיר של הפצע.

התוצאות הפוליטיות דיברו בעדן: תאצ'ר חזרה ונבחרה שלוש פעמים רצופות, שיא שלא נרשם דוגמתו מאז 1801. הרפובליקאים של רייגן, רדיקלים מתמיד, ניצחו בשלוש בחירות רצופות לנשיאות, הישג שהמפלגה רשמה בפעם האחרונה ב-1928.

המטוטלת נתקעה הרחק מן האמצע

לפנים היה אפשר להניח, כי הגזמות בכל כיוון שהוא יתאזנו מאליהן. תנועת המטוטלת תבטיח שהמערכת תחזור ותמצא מקום טוב באמצע. מה גדולה הייתה הפליאה בשמאל האנגלו-סאקסי, וגם בשמאל הישראלי, שהמטוטלת נתקעה הרחק מן האמצע, אם גם לא הרחק מספיק בשביל שורה של אידיאולוגים ימניים (ראו למשל את שמו של ספר, שהופיע בארץ בשנה שעברה, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" מאת ארז תדמור).

ישראלים התנסו בכל אלה בעוצמה ניכרת. גם בישראל, 1968 ציינה התחלה של הסתלקות מהסכמה רחבה על פוליטיקה ועל כלכלה, מה שהתחילו לקרוא אז בצד"י או בסמ"ך, "הקונס(צ)נזוס הלאומי". אבל הניסיון לימד אותנו מה קצרה ומלאכותית היא תוחלת החיים של הקונצנזוס, לרעתה של החברה שהוא נועד לשרת.

ספר פופולרי למדי בארצות-הברית (יצא ב-1997) נקרא "אין שום דבר באמצע הדרך חוץ מקווי הפרדה וארמדילים מתים". עשרים שנה אחר כך, הארמדילים עדיין מתים.