קיצור שבוע העבודה נועד לפנק בעיקר את עובדי המגזר הציבורי

יצא המרצע מהשק: הכול נעשה למען עובדי המדינה והשירות הציבורי שאוהבים פחות שעות עבודה ויותר שעות נוספות ■ הכתישה המתמשכת של העצמאים? השחיקה של העסקים הבינוניים? הקטנים? את מי בשלטון זה מעניין?

הציבור לא מאמין לשלטון, ויש לו כל הסיבות לכך. שבוע אחד לדוגמה.

1. במשך שלוש שנים ארוכות הוטרדה קשות משפחתה של נווטת הקרב תמר אריאל ז"ל והורחקה בכוח מחלקת הקבר בגלל מטריד סדרתי שהשתלט עליה. לאורך השנים הוא גם נהג לשלוח לבני המשפחה הודעות עם נאצות והאשמות. פניות ותלונות חוזרות ונשנות למשטרה לא הזיזו כלום. לפני שבוע, חשפה כתבת "ידיעות אחרונות" את הפרשה, ובתוך פחות מיממה החלה המשטרה לחפש את החשוד. אחרי כמה ימים הוא הסגיר את עצמו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי.

2. השבוע נשלף לפתע "דוח סודי" הנוגע למחקר מקיף שנעשה במשרד הביטחון ("גלובס", 20.3) ולפיו הסכם הסיוע שנחתם מול האמריקאים ב-2016 (הרבה יותר מיליארדים בעשור במקביל למגבלה על סכום המרת דולרים לשקלים לרכש מקומי) יגרום לפיטורים של 22 אלף עובדים במאות תעשיות, כמובן בפריפריה, שיעמדו בסכנת גוויעה, ולאובדן של 7 מיליארד שקל במונחי תוצר.

"הנתונים האלה מצמיתים", רץ לומר עסקן התעשיינים שרגא ברוש. ביטחוניסט סמוי אבחן: "זו בעיה לאומית, לא רק ביטחונית". אחר לחש: "ראוי שמשרד הכלכלה והאוצר יבינו את האיום המתהווה על התעשיות הישראליות". מישהו מעמישראל חושב שאין לזה קשר ישיר לתביעה של שר הביטחון אביגדור ליברמן לתוספת של 4.5 מיליארד שקל לתקציב שמתבררת עכשיו בפני איזושהי ועדה?

3. נחמדים ומתחשבים מנהיגינו. כל כך משתוקקים לקדם את "האיזון הראוי בין העבודה לשעות הפנאי" שלנו, לקדם את הרעיון שנגיע לילדים בזמן, נבלה, ננוח (ואפילו נגדיל את הפריון העלוב במשק), עד שהחליטו לקצר את שעות העבודה בחודש מ-186 ל-182. כל זה, על פי דרישת אבי ניסנקורן והוועדים הגדולים וכניעת משה כחלון ובנימין נתניהו, על חשבון התוכנית לעבור ל-4-6 סופי שבוע ארוכים, שכל הציבור השתוקק לה והיה באמת נהנה ממנה.

ביום א' השבוע חתם שר העבודה והרווחה חיים כץ, השותף של הליכוד בהסתדרות, על היתר חדש שלפיו מספר השעות הנוספות המותרות בכל שבוע במקומות עבודה שבהם עובדים 5 ימים בשבוע יעלה מ-15 ל-16 (כלומר, על כל 5 ימים - שעתיים נוספות). ההיתר של השר קובע כי ניתן יהיה להעסיק עובד 42 שעות רגילות ועוד 16 שעות נוספות בשבוע (שעה נוספת שווה הרבה יותר כסף), וכך יצא המרצע מהשק: לא פנאי, לא דאגה לפריון, לא משפחה ולא תחביבים. הכול נעשה למען עובדי המדינה והשירות הציבורי שאוהבים פחות שעות עבודה ויותר שעות נוספות. הכתישה המתמשכת של העצמאים? השחיקה של העסקים הבינוניים? הקטנים? מה זה מעניין? את מי בשלטון זה מעניין?

4. השבוע התברר הרכב השופטים שידון בתיק הרפורמה בחברת החשמל וזכות המדינה לבצע שינויים מבניים לטובת כלל הציבור - בלי שהעובדים, שלא ייפגעו מזה כספית אלא רק כוחנית, ישימו להם רגל. הנה, איכשהו, באופן לא ברור, התברר שהנשיאה אסתר חיות, שבדיון המקדמי לפני כמה חודשים אמרה באופן נחוש וברור שזכותו של הריבון לערוך שינוי מבני במשק החשמל - נעדרת מההרכב. במקום זה, התמלא ההרכב במיני שופטים שרוצים להיות מזוהים כ"חברתיים", "חומלים", "רחמנים" (רק אל תשאלו מה גובה הפנסיה התקציבית שמחכה לכל אחד מהם, כי הסכום, בגובה לא מעט עשרות אלפי שקלים בחודש, אינו כולל את הבוררויות והוועדות שמחכות להם, וזה הרי יבוא על חשבון הציבור). האם ההרכב שבחרה הנשיאה ישפיע על שינוי העמדה שביטאה?

***

אולמרט. הספר. עוד פרק בהיסטוריה הארוכה של "השתמש וזרוק" המאפיינת את הקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט יצאה השבוע לאוויר העולם. זה לא רק אהוד ברק, שר הביטחון שלו (שיכול להסתדר בלעדיו), זו לא רק שולה זקן (שהחזירה לו במטבע שלו). זה גם לא רק מנחם בגין המנוח המנהיג שאולמרט רצה להפיל ולהדיח עוד בתחילת דרכו, כשהיה "נציג הצעירים", בן 21, בשנת 1966.

הנה קטע מתוך הספר "שמואל תמיר, בן הארץ הזו. אוטוביוגרפיה", שכבר ציטטתי כאן בעבר (תמיר, ממקימי "המרכז החופשי" ולימים שר המשפטים בממשלת בגין, השתתף בשיחות קמפ דיוויד, ניסח וחתם על הסכם השלום עם מצרים. הספר יצא ב-2002): "אביו של אהוד, מרדכי אולמרט, היה המזכיר הכללי של מפלגת 'המרכז החופשי'... היו לו חיכוכים בלתי פוסקים ועליי היה ליישבם. בוקר אחד נכנס אהוד לחדר. נאנחתי עמוקות ואמרתי: אבא שלך, שיהיה בריא, לא קל. תשובתו של אהוד הלמה בי. שמואל, אם אתה רוצה לסלק אותו אני אסדר את זה בתוך 24 שעות.

אמרתי: אני לא מציע לסלק אותו אני רק חושב שקשה איתו. אולי תשכנע אותו להתגמש. טוב, אמר אהוד אולמרט, איך שאתה רוצה, אבל אם אתה רוצה שיעזוב את העבודה אסדר זאת ב-24 שעות. נחרדתי. פן זה באופיו העביר בי צמרמורת ותחושה קשה. אמר לי ידיד: האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכול, אם לנקוט בלשון המעטה, ובלבד שישיג קידום אישי, אפילו בצעד אחד".