כמה זה עולה לנו ומי מתנגד לחוק

החלטתו של השר להגנת הסביבה זאב אלקין שלא להרחיב את חוק הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים, היא נכונה, נגד כל האינטרסים. כך כתב בטורו "פרשן "גלובס" אלי ציפורי ("מי רוצה שנשלם יותר על בקבוק שתייה משפחתי", 12.7) האומנם?

היות שמדובר בעיתון כלכלי, בואו נדבר על מספרים, אינטרסים ועלויות: בכל שנה נמכרים בישראל 750-760 מיליון בקבוקי משקה משפחתיים. למרות כל הקמפיינים והניסיונות, שיעור האיסוף הוולונטרי של בקבוקים אלה הוא כ-37% בלבד. דהיינו, בכל שנה מושלכים בפארקים, בחופי הים ובפחי האשפה כ-480 מיליון בקבוקים.

480 מיליון בקבוקים שאינם מתכלים, שמזהמים, שגורמים לפגיעה קשה בסביבה. זאת, לעומת כ-90% -80% מהבקבוקים הקטנים שנאספים וממוחזרים. הסיבה היחידה לכך היא המניע/התמריץ הכלכלי שיש באיסוף הבקבוקים הקטנים ואין בגדולים, או כפי שהתבטא בכיר במשרד להגנת הסביבה, "אם היו מוטלים דמי פיקדון על העלים, לא היינו רואים ברחובות ולו עלה אחד".

המצב בישראל אינו שונה מעשרות מדינות בעולם המנהיגות פיקדון על בקבוקים. בכל אחת מהן עלה היקף האיסוף בעשרות אחוזים. יתרה מכך, ההפרדה בין גדולים לקטנים נעשית רק בישראל. על-פי החוק - "המזהם משלם", ולכן חובתן של חברות המשקאות המוכרות את מכלי הפלסטיק לאסוף אותם, ועל חשבונן. בפועל, הציבור בישראל הוא שמממן את עלויות האיסוף באמצעות תשלומי הארנונה.

על-פי מחקר של פירמת BDO, בכל שנה משלמות העיריות, באמצעות כספי הארנונה שלנו, כ-60 מיליון שקל על עלויות איסוף והטמנה של בקבוקי המשקה. דהיינו, גם מי שאינו שותה מבקבוקי משקה, נאלץ לממן את חברות המשקאות.

זאת ועוד, על-פי נתוני הלמ"ס, כשהוטלו דמי הפיקדון על בקבוקי המשקה הקטנים, ספגו חברות המשקאות את מרב העלויות. למעשה, מחירי הבקבוקים עלו רק בגובה שליש מדמי הפיקדון, בעוד החברות ספגו שני-שלישים, מחשש לפגיעה במכירות. בפועל, מי שהחזיר את הבקבוק וקיבל את מלוא דמי הפיקדון, הרוויח. כך שהטענה שדמי הפיקדון יגרמו לציבור לשלם יותר על בקבוקי השתייה, אינה מחזיקה מים או קולה.

כעת ברורה יותר התנגדותן של חברות המשקאות, בהובלת תאגיד המיחזור אל"ה, להרחבת דמי הפיקדון גם לבקבוקים משפחתיים. על-פי אותו חשבון, הציבור שיחזיר בקבוקים גדולים, כשיהיו בפיקדון, ירוויח 112 מיליון שקל בשנה. מנגד, הצורך לעמוד ביעדי החוק, אם הוא יורחב גם על בקבוקי משקה משפחתיים, יעלה לחברות המשקאות כ-52 מיליון שקל בשנה. זאת בנוסף לכ-146 מיליון שקל שתעלה להם ספיגת חלק מדמי הפיקדון.

בשורה התחתונה, כניסתו לתוקף של חוק פיקדון על בקבוקים גדולים תעלה לחברות המשקאות כ-198 מיליון שקל בשנה. זאת לעומת הקנס שאותו הן קיבלו, של 48 מיליון שקל. סיבה מספיק טובה להוביל התנגדות למהלך. אגב, התנגדות זו אינה אופיינית רק לישראל. במסמכים שדלפו על-ידי ויקיליקס, האסטרטגיה העולמית של קוקה-קולה היא למנוע חוקי פיקדון במדינות השונות בעולם.

הניסיונות להפחיד את הציבור בטענה כי גורמי פשיעה מעורבים באיסוף הבקבוקים, אינם רציניים. בניגוד לבקבוקי המשקה הקטנים, שאותם צורכים במרחב הציבורי, בקבוקי משקה גדולים נצרכים בבתים. איסופם והשבתם למרכולים היא פשוטה ונגישה, וגם לפי "המפחידים", אין קשר בין צריכה זו לבין פשיעה. יתרה מזאת, הצדקת המשך הכישלון המהדהד של המיחזור הוולונטרי בחשש מארגוני פשיעה, תמוהה. הדבר דומה לכך שמשרד התחבורה יבטל את הגבלת המהירות בכבישים, היות שהגבלה זו גורמת לעבריינות תנועה. נו באמת...

נכון, גם ל"אסופתא" יש אינטרס כלכלי בהרחבת חוק הפיקדון. אבל חברות כמו "אסופתא" הן הפתרון לבעיה. בדיוק כמו שחברות כמו מובילאיי הן פתרון לצמצום תאונות הדרכים, ואיש לא מאשים אותן באינטרסים כלכליים בהמשך קיומן של תאונות.

בשורה התחתונה, הסיבה הכלכלית לכך שחברות משקאות, בהובלת אל"ה, עושות ככל יכולתן למנוע את הרחבת חוק הפיקדון גם על בקבקי משקה משפחתיים, ברורה. מנגד, לא ברורה התנהלותו של השר להגנת הסביבה.

■ הכותבת היא סמנכ"לית רגולציה בתאגיד האיסוף "אסופתא".