מה תהיה התרומה הגדולה ביותר של ישראל לאנושות

21 מחשבות על המאה ה-21, יובל נח הררי, הוצאת דביר, 352 עמ’

10 הערות על '21 מחשבות':

1. העתיד עומד להיות מעייף: במשך שנים האמנתי (ועדיין מאמינה) שהאדם מחפש יציבות. אבל על פי הספר, במאה הקרובה בני האדם לא יוכלו להרשות לעצמם את היציבות הזו. מי שיחפש אותה, יישאר מאחור. כדי להישאר רלוונטיים, ואפילו רק חברתית, נצטרך להמציא את עצמנו שוב ושוב.

2. הספר חוזה שהמעבר למכוניות אוטונומיות יציל ממוות כמיליון בני אדם בשנה, וזה יותר חשוב מלשמר את משרותיהם של נהגי מוניות ומשאיות, מורים לנהיגה ושוטרי תנועה. הוא גם מדבר על פיתוחים שיחסכו את הצורך ברופאים אנושיים, ויפנו כסף להשקעה בפיתוח תרופות. אבל על השאלה האם כל זה לא יוביל להתפוצצות אוכלוסין, הוא לא מתעכב.

3. נח הררי מזכיר שוב ושוב את המהפכה הכפולה באינפוטק ובביוטק, שעליה דיבר בספרו הקודם. כשהביוטכנולוגיה תתמזג עם הבינה המלאכותית, נרכוש שליטה על העולם שבתוכנו, ונלמד כיצד להנדס ולייצר חיים, איך לתכנן מוחות, להאריך חיים, להרוג מחשבות. זה עלול לערער את שיווי המשקל הפנימי שלנו ולהביא אותנו לקריסה נפשית. כיפאק היי לאדם החושב.

4. כבר כיום סובלת האנושות ממגפה של לחץ וחרדה, מזכיר נח הררי. לכן, כשנגיע למצב שבו נצטרך להחליף מקצוע (!) מדי כמה שנים, יהיה צורך בשיטות משוכללות להורדת לחצים, כדי להציל את הנפש מקריסה. אבל החיים הם לא רק עבודה, ולכן מעניין לחשוב מה בכלל יקרה לנפש כשמספר הסיבות לצאת מהבית יהיה הנמוך ביותר אי פעם, והחיים כבר לא יהיו דרמה של קבלת החלטות, כי האלגוריתמים יחליטו על הכול.

5. בלי קצת פוליטיקה אי אפשר. אז לצד עקיצה למירי רגב (סיפור טרנטינו), נח הררי מציג את המשוואה 1967+8200=1984. כלומר, הגבולות שנקבעו בששת הימים בצירוף היכולות הדיגיטליות של היחידה הצה"לית, מובילים את ישראל למצב שבו היא נוהגת בפלסטינים כמו האח הגדול בספרו של אורוול. אבל יותר מזה, הוא חוזה כי ייתכן שטכנולוגיית המעקב שלה תהיה תרומתה הגדולה ביותר לאנושות בעשורים הקרובים. אישית הייתי רוצה להאמין שתרמנו ונתרום לתושבי כדור הארץ יותר מזה.

6. האזהרה הכי משמעותית של נח הררי לא מקורית, אבל קשה להתעלם ממנה: בעידן הדיקטטורות הדיגיטליות תהיה שכבה עבה של אנשים מיותרים. גם אם המיותרים ימחו נגד הממשלות שלהם, יהיה להם הרבה פחות כוח מאשר למנוצלים שיצאו למחות במאה ה-20. אם אתה מיותר אז אתה מיותר, לאף אחד לא יהיה אכפת אם תיעלם. בקיצור, כדאי שכל אחד יחשוב בן כמה ואיפה הוא יהיה ב-2050, השנה הקריטית לדידו של נח הררי, שבה רוב המהפכות כבר יושלמו.

7. סביר, מתפורר בקלות: בעתיד הקרוב 'סביר' שמחשבים ורובוטים לא יחסלו לגמרי אף מקצוע. יותר מזה, מקצועות הטיפול יחזיקו מעמד הרבה יותר שנים. מצד שני, 'סביר' שאלגוריתמים ביומטריים ייצרו את האמנות הטובה ביותר בהיסטוריה. ובינתיים, החודש נמכרה יצירת אמנות מבוססת אלגוריתם במכירה פומבית תמורת כ-430 אלף דולר. כלומר, סיכוי 'סביר' שבזמן שתקראו את הספר, כבר תפגרו אחרי העתיד שהוא משרטט.

8. בפרק ‘קהילה’ מוזכר הניסיון של מרק צוקרברג, מייסד פייסבוק, לאחד את האנושות ברשת, ומצד שני לקחת חלק בעולם הלא מקוון שלנו. אבל הצעירים של היום בכלל לא נמצאים בפייסבוק, ומי בכלל אומר שהיא תהיה קיימת עוד חמש שנים. מוזר שנח הררי לא ממהר להציב כאן סימני שאלה.

9. דווקא כשהוא צולל אל דוגמאות מהעבר הרחוק, וזונח מעט את העתיד הקרוב, זה מרתק יותר. דע מאין באת, ובמה אתה מוכשר ויכול להבריק.

10. זה לא ספר לבעלי הפרעות קשב וריכוז. כל משפט שני זורק אותך למחשבות, עד שבסוף אתה לא זוכר את הטיעון המקורי. אולי כדי לנחם, מגיע המשפט "אם הסקירה הזו השאירה אתכם עם הרגשה מטרידה... שאינכם מסוגלים לעבד את כל המידע הזה... אתם לא לבד. אף אחד לא יכול לעשות את זה" (עמ’ 217). נרגענו. כלומר, לא נרגענו.

שורה לזכור. "קל הרבה יותר לתקן באגים בתוכנות, מאשר למחוק את דעותיהם הקדומות של בני אדם" (עמ’ 70).
שורה תחתונה. העתיד ברור, בהיר ("בהירות היא כוח") וכתוב היטב. עכשיו הוא רק צריך לקרות.

דירה בפריז, גיום מוסו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 304 עמ’

הספר. אם זה לא היה גיום מוסו, לא הייתי מתחילה לקרוא. אם זו לא הייתה פריז, לא הייתי נשארת. אבל עם כל חיבתי הרבה לעיר האורות, ועם כל היתרונות של ניו יורק (גם היא גיבורה קבועה אצל מוסו), נדמה שהפעם הוא קצת הגזים.

שני גיבורים מובילים את העלילה. גספר הוא מיזנתרופ אמריקאי שחש קרוב יותר לדובים, לעופות דורסים ולנחשים מאשר לאנשים, וסבור שהאנושות ספוגה בבינוניות בלתי נסבלת. סופר שמאמין שהאדם הוא הטורף הגרוע ביותר, חי חיי בדידות הרחק מכל מה שמכאיב לו: נשים, גברים, טכנולוגיה, זיהום אוויר ורגשות, ומתמודד עם נחשולים של חרדה; מדלן היא בריטית, שוטרת לשעבר, רווקה בת 41 שנכנסת לטיפולי פוריות, מישהי שמחפשת שקט, אבל לא מסוגלת להיפטר מהחיידק המקצועי.

שניהם מגיעים בטעות לאותה דירת Airbnb פריזאית שהייתה שייכת לצייר שמת לא זמן, ובנו נחטף ונרצח. בהתחלה הם זועמים על התקלה ומתעבים זה את זה, אך עד מהרה הופכים לצוות חקירה מאולתר, כמיטב קלישאות הז’אנר. נאמר זאת כך: גם הם ממהרים לצאת ממסעדה בלי לאכול את הקינוח, וזורקים על השולחן כמה שטרות במקום לבקש חשבון. לא בגלל שקרה משהו חמור, סתם נפלה עליהם איזו הארה שהם ממש חייבים לחקור הרגע.

מוסו כותב שברגע שאדם סופג אלימות ועינויים, מגיע סף מסוים שבו "ההיגיון חדל לשמש כלי פענוח להתנהגות האנושית". וככה הוא יכול להרשות לעצמו מהלכי עלילה לא מנומקים, טוויסטים לא אמינים וסוף מטורלל לחלוטין. אז זהו, שהוא לא יכול.

אגב, מוסו מנסה לתת במה לאמנות ולתפקיד שלה בעולם, אך הוא עושה זאת באופן שטחי שמתמצה בניים דרופינג בלתי פוסק - עובדת משרד שמזכירה דמויות של ברנאר בופה, מלצר שמזכיר את לואי דה פינס, חדר בסגנון הזקן והים גרסת טולוז לוטרק. העובדה שכל פרק נפתח בציטוטים של אמנים לא משפרת את המצב: הכול מרגיש תלוש ומעושה.

שורה לזכור. "שני יתרונות לבדידות: ראשית להיות עם עצמך, שנית להיות ללא האחרים" (עמ’ 166).

שורה תחתונה. מספיק ודי.