מיד אחרי הפנייה למה שהוא מכנה "דרך יער", מחליט הווייז שזהו, "הגעת ליעד".שום יקב לא נראה באופק. שתי חוגלות חוצות את הדרך בנחת. אני מתקשר לגידי ווייט, מנהל השיווק (וגם השליח, כמו שהוא אומר וצוחק) של היקב, והוא מסביר לי לאן להמשיך. עוד שתי דקות, ואני מחנה את הרכב ממש בין הכרמים, בחניה הקטנה, וצועד לעבר בית האבן ששימש פעם כמפקדה של... יצחק רבין. במלחמת השחרור נוהלו מכאן הקרבות שעליהם פיקד רבין באזור רווי הדם הזה.
יקב קלו דה גת אינו שם חדש כמובן לשוחרי היין המקומיים ואפילו לא העולמיים. החל משנת 2001 מייצר כאן אייל רותם כמה מהיינות הישראליים המוערכים ביותר. 90,000 בקבוקים בשנה של יינות הזוכים להערכתם של גדולי מבקרי היין העולמיים, ולא מעט חובבי יין מקומיים.
מדוע, אם כן, אתם אולי תוהים, נדרש לי כה הרבה זמן להתייחס לקלו דה גת? ובכן, זה נובע כנראה מהעובדה - שרותם אינו טורח להכחישה - שלאנשי קלו דה גת ממש לא דחוף לרדוף אחרי עיתונאים ואפילו לא אחרי לקוחות. רותם מספר שלא פעם עמד מול מישהו שהסביר לו בתוקף שהוא חבר שלו, כלומר של רותם עצמו, ודרש ממנו במפגיע להיכנס לביקור, מבלי לדעת שהוא עומד מול האיש שאותו הוא מכנה חבר שלו.
קלו דה גת לא שולחים בקבוקים לטעימה, לא מקיימים מסיבות עיתונאים, ובטח שלא מתקשרים כל שני וחמישי לספר על יין חדש ולשאול מתי תכתוב עליו. זו כמובן לא סיבה לא להתייחס, אבל זו כנראה התוצאה. אז הנה התיקון.
אייל רותם היה עד לא מזמן בעליה של חברת "דג סוף", שגידלה דגי מאכל ליד אילת כפי ששמה מעיד, ואחר כך באשדוד. כעת, אחרי כמעט 20 שנות יין, הוא מקדיש את כל זמנו לבייבי שלו.
הוא עדיין מעדיף לעשות יין מאשר לדבר עליו, אבל הסכים לפגוש אותי על המרפסת היפה של בית האבן ההיסטורי. אנחנו שותים קצת מרלו, קצת סירה, קצת קברנה, ומדברים. רותם מתעקש, כמו שידעתי מזמן, שהיין החביב עליו הוא בכלל בירה… קצת מזכיר לי מישהו שאני פוגש כל בוקר במראה.
30% מהיין שלו הולך בכלל לייצוא, אף שהוא לא כשר, מה שמפריך את הטענה שיין ישראלי יכול להימכר בחו"ל רק אם הוא כשר. יש מי שמרחיב את הטענה הזו גם לתוך גבולות ישראל. עובדה, מעט מאוד יקבים לא כשרים, בטח בסדר גודל כזה, נותרו כאן לפליטה. רותם מעדיף להפסיק לייצר יין מאשר להפוך לכשר. הוא לא מבין איך אפשר לייצר יין בלי לגעת בו, כמו שמחויבים מי שמעסיקים משגיח כשרות. אם אינך יכול לדחוף את הראש למכל ולהריח, לרדת בלילה לבד בלי משגיח לחדר החביות ולחשוב בשקט, לא יצא לך אותו יין, הוא טוען בתוקף.
איכשהו, זכרתי את היינות של רותם כהרבה יותר "גדולים" ובומבסטיים. איזה כיף לטעות. מדובר בכמה מהיינות הכי אלגנטיים, מורכבים, כמעט מהורהרים, שיצא לשתות זה שנים ובלי ספק בשיחת היין הכי מעניינת שיצא לי לנהל זה זמן רב. אולי מכיוון שלא נכללו בה אף אחת מאותן מילות קוד איומות - עפיצות, פירותיות, דומדמניות. רק טעים או לא.
יקב קלו דה גת, למרות הדימוי המסתגר של בעליו, מקבל בשמחה מבקרים, ובלבד שיתאמו מראש. קשה לי לחשוב על טיול יין יפה ומעניין יותר מביקור ביקב הנהדר הזה במצפה הראל. רק אל תצפו לפגוש את רותם עצמו. אם כי אין לדעת.
טעימה | יינות קלו דה גת
• סירה, הראל 2013. 100% ענבי סירה המגיעים כולם, כמו כל ענבי היקב, מהכרמים שבבעלותו ובבעלות קיבוץ הראל, השכן והשותף. יין עשיר ומלא, אבל לא כבד, מכביד או עמוס פרי מדי. אדמתי קלות, אפלולי, רב רבדים ומרתק בטעמיו, היין הזה הוא דוגמה נהדרת למה שסירה מקומי יכול וצריך לשאוף אליו. 135 שקל
• קלו דה גת, עמק איילון 2012. בלנד בורדולזי (רותם הוא חובב גדול של יינות בורדו ואפילו מוכר כמה כאלה במרתף שלו, זכר לימי הסחר ביין של ויליאם וייט, מוותיקי עולם היין המקומי ואביו של גידי מנהל השיווק). קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו המניבים יין מופתי ממש. חמיצות מצוינת, אדמתיות מבורכת, מורכבות אדירה. יין שאפשר לשתות ממנו עוד ועוד, לחשוב עליו המון, אבל גם סתם להתענג עליו בלי להתאמץ. כל מה שחובב יין רוצה. הפייבוריט שלי בטעימה הקצרה הזו. שאפו. 185 שקל
• סיקרא קברנה סוביניון 2013. סדרת סיקרא מיוצרת רק בשנים מיוחדות ויוצאות דופן בטיבן, או ליתר דיוק טיבן של כמה שורות בודדות בכרם בשנה כזו. ב-2013 יוצר לראשונה קברנה סוביניון בסדרה היוקרתית והיקרה הזו, והסבלנות בהחלט השתלמה. זהו קברנה קלאסי ממש. עמוק ועשיר, אבל גם בעל חמיצות טובה, מורכבות ורב-שכבתיות אינסופית כמעט. יקר, אבל שווה. 320 שקל, נמכר רק ביקב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
