מוח שמן, מוח רזה: מה הופך בטטת כורסה לרץ מרתון?

כולם יודעים שכדי לרזות יש להרבות בפעילות גופנית, אבל מה הופך בטטת כורסה לרץ מרתון? מחקרים חדשים מצביעים על קשר מפתיע בין רקמת השומן שבגוף לבין הרצון שלנו לנוע

איור: גיל ג'יבלי
איור: גיל ג'יבלי

דן היה ילד בעל משקל עודף, שכל ילדותו נמנע מביצוע של פעילות גופנית. "פשוט שנאתי ספורט", הוא מודה. "בבית הספר התחמקתי משיעורי הספורט ובתקופות עמוסות של לימודים ועבודה לא היה לי זמן. כך בהדרגה עליתי במשקל עד שיום אחד, בגיל 44, החלטתי לעשות דיאטה בשילוב עם פעילות גופנית. בהתחלה זה הזכיר לי כמה שנאתי את זה, אבל בהדרגה, ככל שהתקדמתי והורדתי במשקל, התחלתי ליהנות מזה. כיום, אם אני לא עושה ספורט אני מרגיש לא טוב עם עצמי. אני ממש מכור".

המקרה של דן הוא רק אחד מהסיפורים שמציפים את התקשורת ואת הרשתות החברתיות. אנשים שעשו מהפך בהרגלי החיים שלהם, ומה שבולט אפילו יותר מהגזרה החדשה והרזה שלהם זה השינוי הקיצוני ביחסם לפעילות גופנית. האם המהפך ביחס לפעילות הגופנית מבטא רק שינוי התנהגותי-מחשבתי, או שמדובר בשינוי פיזיולוגי של ממש? השאלה הזו מעניינת את החוקרים, משום שהיעדר פעילות גופנית הוא אחד הגורמים המרכזיים להשמנה.

להבנה של המנגנונים שגורמים לנו לנוע יותר יש פוטנציאל אדיר בהגדלת היקף הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה. שכן כיום בעולם המערבי, השמנת יתר הפכה למגיפה בריאותית. השמנה קשורה ישירות לעלייה בשיעור מחלות רבות, מסוכרת, מחלות לב ולחץ דם, ועד לעלייה בשיעור סוגי הסרטן.

מחקרים שבדקו את תופעת ההשמנה הובילו להבנה, שלא ניתן להתייחס להשמנה רק על-פי ההשפעה המטבולית שלה, שמתבטאת בעודף של רקמת שומן. אלה הם אותם תאי שומן שתפקידם הבסיסי הוא לשמש כמאגר אנרגיה למצבים של רעב וחוסר במזון. אך המנגנון הזה עומד לנו לרועץ בעולם המערבי המודרני, שהמזון נמצא בו בשפע ולא נדרש מאמץ פיזי להשגתו. בשנים האחרונות מתגבשת ההבנה שהשפעתה של ההשמנה על גוף האדם רחבה הרבה יותר ממה שחשבנו וכוללת גם שינוי בדפוסי התנהגות.

הורמונים של רעב ושובע

אחד מציוני הדרך שהובילו להבנה זו, הוא גילויו של הורמון הלפטין בשנות ה-50 על-ידי פרופ’ ג’פרי פלדמן. פלדמן מצא שלאחר אוכל, תאי השומן בגוף מייצרים ומפרישים הורמון בשם לפטין, שפועל במוח וגורם לתחושת שובע ולהפסקת האכילה. באופן בסיסי תפקידו הפיזיולוגי הוא שמירה על משקל תקין. אולם מחקרים נוספים שנערכו מאז גילוי ההורמון, גילו שאנשים הסובלים מעודף ברקמת השומן, חשופים לאורך זמן לרמות גבוהות של לפטין. כתוצאה מכך הם מפתחים עמידות ללפטין, וקטנה השפעתו על המוח.

תופעה זו לא משפיעה רק על תחושת השובע. לרמות גבוהות של לפטין במוח יש השפעה על דפוסי הפעילות. מנגד, פעילות גופנית נמרצת גורמת לירידה ברמות הלפטין. רמות נמוכות ביותר של לפטין נמצאו בקרב רצי מרתון ככל שזמן הריצות היה איכותי יותר.

על מנת להבין מה גורם לנו בכלל לנוע, נערכו מחקרים רבים בחיות מעבדה, שעקבו אחר כמות הפעילות החופשית שלהן במצבי תזונה שונים. הבסיס למחקרים השונים הוא שביצוע מאמצים גופניים הוא מנגנון הישרדותי שמטרתו השגת מזון, אם על-ידי חיפוש, ליקוט ובשלב מאוחר יותר מרדף וציד. כך מתברר שבמצבים של חוסר במזון במצבי רעב, המחשבה הראשונית היא שהגוף יפחית את כמות הפעילות הגופנית על מנת לחסוך באנרגיה. אולם המחקרים הראו שבמצבי רעב חיות המעבדה דווקא הגבירו את היקף הפעילות.

הסיבה היא שרעב גורם להפרשה של מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) במוח, שגורמים לתחושה המוכרת של אי נוחות ואי שקט. אלה מעודדים אותנו לבצע מאמצים, פעילות שתעזור להשיג מזון ולהיפטר מהתחושה - תמריץ נוסף שהמוח מתגמל בו כמו אדרנלין, ואלה מדכאים את תחושת הרעב. המנגנון הזה מאפשר לנו להתרכז בפעילות כדי להשיג מזון ולא להיות מודעים לתחושת הרעב שעלולה להסיח את דעתנו. מנגנון זה מסביר, אגב, מדוע אנשים שסובלים מאנורקסיה מתמכרים לפעילות גופנית אף שהם רעבים, ולו כדי לדכא את תחושת הרעב שלהם.

מנגנון נוסף אשר בא לתת חיזוק חיובי לביצוע המאמץ מתרחש לאחר סיום הפעילות. המוח מניח שאם סיימנו את הפעילות, המטרה הושגה והמזון בידינו. לכן מופרש במוח הנוירוטרנסמיטר דופמין, שמעניק תחושה טובה. זו הסיבה שלאחר פעילות, מתאמנים רבים מדווחים על הרגשה טובה שמוכרת בעיקר לאחר ריצה ארוכה, בשם Runners high. ההרגשה היא כה נעימה, שהיא גורמת למוח להתמכר אליה, למרות הקשיים בזמן הביצוע. עוד תופעת לוואי נעימה של הדופמין היא שהוא מגביר את תחושת ההנאה מהאוכל. זוהי התחושה הנעימה המתפשטת בגוף אחרי ארוחה טובה, במיוחד אחרי רעב או צום. תפקיד מנגנונים פיזיולוגים אלה הוא לעודד אותנו ולחזק התנהגויות פעילות על מנת להשיג מזון.

למה לשמנים קשה יותר

אם כל-כך הרבה מנגנונים מניעים אותנו לבצע פעילות גופנית, איך זה שחלק גדול של האנשים אינם פעילים? העובדה שכיום זמינות המזון גבוהה מאוד ואין צורך בפעילות גופנית כדי להשיגו, הופכת אותה מצורך הישרדותי לכלי לשיפור הבריאות. ועדיין - אלה שסובלים מהשמנת יתר נמנעים אפילו יותר מביצוע מאמצים. יש המייחסים את חוסר הפעילות שלהם לעצלנות או לקושי סובייקטיבי גדול יותר, שכן העומס הפיזיולוגי והעומס על המפרקים שלהם גדול הרבה יותר בהשוואה לאנשים בעלי משקל תקין. אולם מתברר שיש סיבה פיזיולוגית לכך שאנשים בעלי השמנת יתר לא פעילים.

מחקרים מראים שהשמנה מדכאת במוח את כל המנגנונים שמדרבנים אותנו לבצע פעילות גופנית. ומי שאחראי בעיקר הוא הורמון ההשמנה הלפטין. כאמור, עלייה ברמות הלפטין לאורך זמן גורמות לעמידות של המוח ללפטין.

מחקר שהתפרסם בירחון Cell Metabolisms מצא שחיות מעבדה בעלות רמות גבוהות של לפטין הפחיתו את פעילותן ב-50%. כאשר ריכוז הלפטין במוח גבוה, הוא נקשר לאזורים במוח שבאופן נורמלי נקשרים אליהם נוירוטרנסמיטרים שמעודדים פעילות גופנית. בנוסף, רמות גבוהות של לפטין גרמו לעיכוב של דופמין, שאחראי על ההרגשה הטובה לאחר פעילות.

בקיצור - אנשים שסובלים מהשמנת יתר אינם עצלנים. המנגנונים בגוף המעודדים פעילות פשוט מדוכאים אצלם, לכן הם מתקשים להתחיל בפעילות פיזית ולהתמיד בה. מבחינת המוח, הם במצב מתמיד כמו "לאחר ארוחה" - מצב שכולם מכירים כמה קשה להתחיל לבצע פעילות במהלכו.

בנוסף, במהלך הפעילות ואחריה הם גם לא נהנים מהמאמץ הגופני, כי הלפטין חוסם את תחושת הסיפוק ואת תחושת ההיי. זה מסביר את הסיפור של דן ושל מתאמנים נוספים שהצליחו להפחית במשקלם ולבצע פעילות גופנית. אלה חשים שעולם חדש נפתח להם, ומתמכרים להרגשה שלאחר מאמץ, הרגשה שכאשר היו בעלי משקל יתר לא יכלו לחוות.

ההבנה שלרקמת השומן יש השפעה על ההתנהגות מהווה פוטנציאל גדול בשיפור הפעילות למניעת השמנה. משפטי דרבון נפוצים בחדרי הכושר כמו "פעילות זה כיף" או "תרגיש מעולה אחר כך", שמצליחים להניע אנשים בעלי משקל תקין, אינם יעילים לגביהם. אליהם צריך להגיע אחרת, ובעיקר להסביר שהפעילות תגרום לשינוי פיזיולוגי שיגרום להם להתמיד בה, ואפילו להתמכר, גם אם בשלב ראשוני זה נשמע להם הזוי.