החיים שלפני המוות: למה אתם מלמדים את הילדים שטוב למות?

א.

בסוף הבנתי שאין שום דרך לעקוף את הבִּיצה. היא גדולה מדי. זה או לסוב אחור על עקבותיי ולשוב הביתה מובס או לעבור דרך הבִּיצה. אלה האפשרויות. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה ולא היה שם אף אחד שיגיד לי מה לעשות: זה רק אני לבדי, אבוד איפשהו בשדות השרון מוקדם מדי בשבת בבוקר.

אז לקחתי נשימה עמוקה ופסעתי את הצעד הראשון. הבוץ היה קר ורך ונעים. בצעד השני הוא היה גם טובעני. 100 מיליון יתושים התעוררו משנתם רעבים לארוחת בוקר בסגנון דרור פויר. כדי לא ליפול נאחזתי בענפים שהתבררו כקוצניים במיוחד. המשכתי להתקדם לאט, כל צעד מאמץ, כל צעד מלחמה: היתושים רוצים את הדם, הקוצים רוצים את הבשר, קרקעית הבִּיצה רוצה את הנעליים.

מה אני עושה שקוע עד המותניים בשוליה של בִּיצה ענקית בלב השרון מוקדם מדי בשבת בבוקר וכולי אבוד, עקוץ ודקור? בסך הכול מנסה להגיע למסיבת טבע מחתרתית - כן, מבין שלל הזהויות שיש לי (הן כולן שמורות בשקית קטנה ומרשרשת בכיס הפנימי של הז'קט) אני גם נתין ותיק ונאמן של אומת הטראנס.

הייתי צריך את המסיבה הזאת לאללה, תיכף תבינו למה, הייתי חייב לפרק את השבוע שהיה לי. כל מה שרציתי זה לרקוד עם עצמי ריקוד שאין לו צעדים לצלילי מוזיקה שאין לה מילים, רק תחושות. לרקוע, לבטוש עם הרגליים באדמה, לעצום את העיניים ואת הידיים להרים לאוויר, להיות חופשי, לשכוח. זו לא בקשה מוגזמת, נכון? מה בסיסי יותר מחופש ושכחה?

ועכשיו, כשאת הסוף אתם יודעים, תנו לי לספר לכם קצת על השבוע שהיה לי, שבוע שהיה יכול למוטט גם את הקשוחים שבגברים, אבל לא אותי כי אני לא קשוח.

ב.

בתחילת השבוע ביקרתי במפעלים בדרום הנמצאים בסכנת סגירה. דיברתי עם פועל שהיה נראה לי בן 60 לפחות, גבר חרוש קמטים, קצת כפוף, קצת שחוח, נראה כאילו החיים יושבים לו על הכתפיים ומנענעים את הרגליים. בן כמה אתה, שאלתי בסוף השיחה. בן 47, ענה. זה צעיר ממני בשנתיים. עזבו את העובדה שגבר בן 47 הוא צעיר ממני בשנתיים, לזה עוד אפשר להתרגל איכשהו, אבל לראות מה החיים יכולים לעשות לבנאדם כמוני שבסך הכול נולד כמה קילומטרים ממני קשה הרבה יותר להתרגל.

יום אחר כך הפגנתי עם הדייגים שמשרד החקלאות מונע מהם לדוג החודש, וגם שם פגשתי גברים צעירים ממני שהזמן שפשף טוב־טוב עד כדי כך שהם נראים כמו האחים הגדולים של הפועל מירוחם. שים את האוטו שלך מול הים, אמר לי פעם מציל, ותחזור אחרי כמה שנים - כולו קורוזיה וחלודה. אז ככה גם אנשים.

אני מנסה לחשוב על כל הדברים האלה בעודי רב עם נהג מונית בשם סמיון שלא רוצה להמשיך לנסוע בשבילים לא סלולים בדרך למסיבה. מי שהיה פעם במסיבת טבע מכיר את רוח ההוראות: רד מהכביש ליד עמוד החשמל, פנה שמאלה עם השביל, כשהוא נגמר פנה ימינה ותמשיך עד הסטיקלייט. סמיון לא זורם ופחות או יותר זורק אותי מהמונית שלו, בחושך, בלב השדות.

הבוקר עוד לא עלה ואני מסתכל בג'י.פי.אס: המסיבה לא רחוקה, פחות מקילומטר. לך צפון מערב, מציעה התוכנה, אין דרך, אין גם שביל. מה צפון מערב, מאיפה אני יודע לנווט בחושך, מה אני - קולומבוס? אז אני הולך עד שאני מגיע לבִּיצה ענקית ומחליט להקיף אותה. לא ידעתי שזה ייקח שעתיים וחצי, אבל גם אם הייתי יודע לא הייתי נכנס לביצה על ההתחלה. אני כמו מדינת ישראל: בוחר בפתרון היחיד רק אחרי שמיציתי את כל שאר האפשרויות.

למה אני כועס על סמיון, מה הוא אשם? זו לא המונית שלו וכנראה שעדיף לו לריב איתי מאשר עם בעל הבית שלו. חבל שחשבת על זה רק אחרי שהוא הלך, אני גוער בעצמי - כמה קל להרחיק את האמפתיה אל הפועלים לדרום הארץ, הא?

ג.

אני מנסה להקיף את הביצה. הבוקר מתחיל לרמוז שהוא מגיע והמראה פשוט מרהיב - אני רבע שעה מתל אביב והטבע פראי כמו סוואנה באפריקה; הציפורים מתחילות להתעורר, הצפרדעים מתחילות לקרקר, חיה שנראית כמו חתול בר, אולי שועל, חוצה את השביל. ואני לבד, הולך והולך והולך - ולא רואה נפש אדם חי.

 החיים שלפני המוות/ איור: תמיר שפר

כשהשחר עולה במזרח אני מבין שהתרחקתי נורא ומה שחשבתי שהוא צפון מערב הוא בכלל דרום מזרח, אבל לא כל-כך אכפת לי - אני הולך לבדי בשדות, במטעים, חוצה סוללות של קוצים, אבל את הביצה אין להקיף - היא גדולה מדי.

רק ביום שישי בבוקר, יממה קודם ובאותן שעות, ירדתי את שביל הנחש במצדה אחרי טקס התבגרות של שכבת ו' בבית הספר של הילדים. אף פעם לא הייתי מוטרד במיוחד מכל ענייני ההדתה - אבל הפעם התעצבנתי. גם כשאני הייתי ילד חירבשו לנו את השכל עם מיתוס מצדה, אבל אז הוא היה יותר בקטע לאומי. הפעם היינו (רוב ההורים) בהלם, המיתוס הלאומי הפך למיתוס דתי בלבד, על אלוהים ואלוהים ועוד פעם אלוהים. את אלעזר בן יאיר, מהקנאים הגדולים והרצחניים שהיו לנו, הציגו כאילו הוא מופאסה, האבא של סימבה ממלך האריות; חכם זקן, אציל ונדיב. זה הטריף אותי; יותר מפעם ציטטו אותו בפאתוס גדול - "למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, מן המוות לא ימלטו אף המאושרים בבני האדם".

זה אולי נכון, נכון מאוד אפילו, אבל זה מה שיש לכם לומר לילדים בכיתה ו'? מה עם משהו על החיים שלפני המוות? מה לנו ולפולחן המוות המטורלל הזה? זה מה שמלמדים את הילדים עכשיו, שטוב למות? המזל הגדול הוא שילדים, בחוכמתם הטבעית, יודעים לא להקשיב לבולשיט של המבוגרים.

אבל מה אכפת לי, אני חושב בעודי מדשדש במורד שביל הנחש בחום של 30 מעלות, עוד 24 שעות אני במסיבה. אולי נולדתי למוות וממנו לא אמלט - אבל בוא נראה אותו תופס אותי כשאני רוקד. אם המוות חושב שהוא עושה עליי רושם, שיחשוב שוב.

ד.

זה אולי נשמע כמו מתיחה, אבל ממצדה לקחתי אוטובוס היישר לאזכרה של חבר יקר שנפל לדיכאון קשה לפני כמה שנים ונטל את חייו בידיו. אני מתגעגע אליו. כל הדרך באוטובוס קיללתי את אלעזר בן יאיר ואת פולחן המוות שלו, אבל באזכרה בכיתי ותוך כדי שבכיתי אמרתי לעצמי: עוד מעט קט תלך לרקוד.

ככל שהבוקר מתקדם, מתמלאים השמיים בדאונים ומטוסים קלים ובשדה אני רואה רוכבי אופניים מרחוק. אני לא קורא להם, למרות שאין לי שום מושג איפה אני - בשבילי, ללכת לאיבוד זו החוויה הבסיסית ביותר - רק מנסה להקיף את הביצה ולהגיע למסיבה. בסוף, משהו כמו שעתיים אחר כך, הבנתי שאין שום דרך לעקוף את הבִּיצה. היא גדולה מדי. חייבים לעבור דרכה. הנה לך שיעור לחיים, אני אומר לעצמי בעודי עושה את הצעד השלישי פנימה: תחיה אותם.

עקוץ, דקור, רטוב ומלא בבוץ עד המותניים, אני מגיח מצידה השני של הביצה ופתאום, מרחוק, אני שומע את המוזיקה - בום, בום, בום, בום - ומחיש צעדיי. המוזיקה מתגברת, ומתגברת, ומתגברת עוד, עד שאני מוצא את עצמי במסיבה.

מכירים את זה שאתה מצפה למרות שאתה יודע לא לצפות ומתאכזב למרות שאתה יודע שאין לך סיבה? לא חשבתי שהמסיבה תיעצר לכבודי, לא ציפיתי שכולם יעמדו וימחאו לי כפיים. וזה באמת לא קרה ולמרות שלא ציפיתי ולא היה לי ממה להתאכזב, קצת התאכזבתי. כל האודיסאה הזו, ואף אחד בכלל לא שם לב, ומי ששם לב, צחק עליי - יצור משונה שמגיח מהביצות - אבל לי לא היה אכפת. אני ידעתי בדיוק למה באתי; לרקוד עם עצמי ריקוד בלי צעדים לצלילי מוזיקה בלי מילים. לרקוע, לבטוש עם הרגליים באדמה, לעצום את העיניים ואת הידיים להרים לאוויר, להיות חופשי ולשכוח. זו לא בקשה מוגזמת, נכון?