מנכ"ל "עיתונאים ללא גבולות" מסביר למה העוינות כלפי עיתונאים בישראל היא מדרון חלקלק

שיחה עם כריסטוף דלוואר, מנכ"ל "עיתונאים ללא גבולות", היא בעיקר עניין מדכדך: האלימות כלפי עיתונאים מתפשטת, ההבחנה בין דמוקרטיות למשטרים רודניים מיטשטשת, והאיומים הופכים לגלובליים • ומה לגבי הדירוג הנמוך של ישראל במדד של הארגון? "אני יודע שהישראלים חושבים שהם צריכים להיות מדורגים גבוה יותר, אבל יש פה אווירה ציבורית קשה כלפי גופי תקשורת, ובטווח הארוך זה מאוד מסוכן"

כריסטוף דלוואר  / צילום: ענבל מרמרי
כריסטוף דלוואר / צילום: ענבל מרמרי

כריסטוף דלוואר אומר שהוא חייב לשמור על אופטימיות, אבל החיוך הנוגה שמופיע על פניו כשהוא מתבקש להתייחס למצב העיתונות בעולם בשנה החולפת, מהווה אינדיקציה טובה יותר מכל מילה להלך הרוח הנוכחי שלו. לדלוואר, שעומד בראש ארגון "עיתונאים ללא גבולות" מאז 2007, הייתה שנה עמוסה.

מצד אחד, הוא השקיף בדאגה על המשך הניסיונות להשפיע על המתרחש בזירה הציבורית והפוליטית באמצעים תקשורתיים-טכנולוגיים ועקב מקרוב אחר הסכנה שתופעות כמו הפצת פייק ניוז ומניפולציות ברשתות חברתיות מעמידות בפני משטרים דמוקרטיים. מצד שני, הוא המשיך ללוות מקרוב התנכלויות מהסוג המסורתי שעיתונאים המשיכו לסבול מהן גם במהלך 2018.

אלא שהשנה, התנכלויות לעיתונאים עלו גם לראש הכותרות ועוררו עניין ציבורי של ממש. הרצח של עיתונאי הוושינגטון פוסט ג'מאל חשוקג'י על-ידי סוכנים סעודים בקונסוליית ארצו באיסטנבול קבע כמובן את רף הזוועה החדש; אבל גם הרצח המתועד של העיתונאית האירית ליירה מקי שסיקרה התפרעויות של קיצונים בבלפסט, וגזר הדין הדרקוני שהוטל על שני עיתונאי רויטרס, וא לון וקייאו סו-או, שתחקרו את רצח העם שביצעו נאמני השלטונות במיעוט הרוהינגה במיאנמר - זכו לתשומת לב. למקרה האחרון דווקא יש סוף טוב: השניים, שלמזלם עבדו עבור גוף תקשורת גדול ורב עוצמה, אומנם נידונו לשבע שנות מאסר, אך שוחררו לפני כמה שבועות לאחר שהקהילה הבינלאומית הפעילה על המשטר במדינה לחץ כבד.

הפגנה למען עיתונאי רויטרס שנעצרו במיאנמר ושוחררו לבסוף /  רויטרס - Murad Sezer
 הפגנה למען עיתונאי רויטרס שנעצרו במיאנמר ושוחררו לבסוף / רויטרס - Murad Sezer

"אלימות נגד עיתונאים הייתה פעם תופעה שאפיינה אזורי מלחמה, זה כמובן עדיין קורה, אבל עם השנים, האלימות התפשטה לכל מקום", הוא אומר. "אנחנו רואים שעיתונאים שעוסקים בתחקירים הם אלו שנמצאים על הכוונת היום יותר מכל סוג אחר של עיתונאים, ובעוד שמספרי העיתונאים שנהרגים או נרצחים באזורי קונפליקט בעולם הוא די יציב, יש עלייה במספר העיתונאים שנרצחים במדינות שלא נמצאות במצב מלחמה, ושחלק מהן הן דמוקרטיות. אנחנו רואים שכשעיתונאים עובדים על נושאים רגישים, מספר האנשים שנהרגים עולה".

כמה עיתונאים נהרגים מדי שנה
 כמה עיתונאים נהרגים מדי שנה

למרות הטון הקודר של דבריו, השיחה עם דלוואר, שהגיע לביקור בזק בישראל, נערכת דווקא לרגל אירוע משמח. "עיתונאים ללא גבולות" הוא בין זוכי פרס דן דוד היוקרתי, שהוענק לאחרונה, והגוף שבראשו הוא עומד יקבל מקרן הפרס סכום של חצי מיליון דולר.

"עיתונאים ללא גבולות" הוא ארגון לא ממשלתי בינלאומי שמחזיק משרדים ב-14 מדינות ופועל בשיתוף פעולה עם עיתונאים ב-130 מדינות ברחבי העולם על מנת לסייע לעמיתים למקצוע שנקלעו לצרה וכדי לקדם את הדמוקרטיה בעולם באמצעות הבטחת חופש העיתונות. הוא מתעד כבר שנים היכן וכיצד עיתונאים נרדפים, נכלאים או נרצחים ברחבי העולם ומפרסם מדי שנה מאז 2002 את מדד חופש העיתונות העולמי שמהווה אינדיקציה לא רעה גם לאיכות המשטר, לרמת הפתיחות ולמידת המחוייבות שלו לכיבוד זכויות אדם וזכויות אזרח. חופש העיתונות, מאמינים בארגון, אינו יכול להישאר ברמה התיאורטית ובוודאי שאסור שיתכרסם בגלל חשיבותו לעצם קיומם של משטרים דמוקרטיים. בשנים האחרונות, אומרים שם, נמצא החופש הזה תחת מתקפה פרועה ורב תחומית כמעט בכל מקום בעולם.

"היו השנה למשל עיתונאים שנרצחו במלטה ובסלובקיה, אחרי שעבדו על כתבות שעסקו בשחיתות ובהעלמת מס", מדגים דלוואר. "העיתונאי שנרצח בסלובקיה, יאן קושאק, מעולם לא נפגש עם אנשים מסוכנים. הוא היה עיתונאי דאטה, שבחן דוחות והשווה אותם לנתונים אחרים. הוא נרצח על-ידי המאפיה. באיטליה, ישנם ברגע זה 20 עיתונאים שנמצאים תחת אבטחה משטרתית מלאה, וכ-200 עיתונאים מקבלים מהמשטרה אבטחה לפחות יום אחד בשנה בגלל המאפיה. גם בצרפת יש עיתונאים שנמצאים תחת אבטחה, ובמקרה הזה, הסיבה היא איומים של ארגונים אסלאמיים קיצוניים.

"וכאן יש עוד דבר מעניין: כשהקריקטוריסטים של המגזין שרלי הבדו פרסמו את הקריקטורות שלהם לפני עשור, זה היה רק בשביל הקוראים שלהם, הם לא חשבו שאיזה מטורף בתימן יחליט שהם צריכים למות. היום לכולם ברור שיש גלובליזציה של האיום".
גם המצב בשדות הקטל לא מרגיע. "כיום, רוב העיתונאים שנהרגים באזורי מלחמה מתים כי פגעו בהם במכוון ולא בטעות. לפני עשרים שנה, אם היית לובש אפוד מגן שכתוב עליו PRESS, היה לזה כוח מסוים. לוחמים משני הצדדים כיבדו את המעמד שלך בדרך כלל. היום זה כבר לא ככה ואני חושב שזה במידה מסוימת בגלל הטכנולוגיה. כולם מחוברים לאינטרנט והם יכולים להעלות לרשת את החומרים שלהם בלי הסינון והקונטקסט של הדיווח העיתונאי".

"עיתונאי תמיד נשאר עיתונאי"

ומה איתנו? ישראל מדורגת במקום ה-88 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות של עיתונאים ללא גבולות - ירידה של מקום אחד לעומת דירוג 2018. כן, הדירוג מושפע גם מכך שישראל ממשיכה להחזיק תחת כיבוש את הגדה המערבית ופוגעת אגב כך בחופש העיתונות במגוון רחב של דרכים כמו צווי איסור פרסום, צנזורה והכרזות על שטחים צבאיים סגורים. גם העובדה שחיילי צה"ל פוגעים בעיתונאים שעוטים על עצמם סימני זיהוי, מן הסתם פוגעת בדירוג, אבל זה לא כל הסיפור.

"הדירוג שלכם לא מחמיא במיוחד", אומר דלוואר ומקמט את מצחו. "אני יודע שהישראלים הרבה פעמים מופתעים מהדירוג שלהם, ושהם חושבים שהם צריכים להיות מדורגים במקום גבוה יותר ברשימה, אבל תאמין לי שהמדד מבוסס על מתודולוגיה רצינית שכוללת המון משתנים. בכל מקום שאני מגיע אליו אנשים אומרים לי שהמדינה שלהם צריכה להיות מדורגת במקום הראשון בעולם. אפילו בפינלנד שמדורגת במקום השני", הוא צוחק. "לאחרונה הייתי במדינה שמדורגת באחד המקומות האחרונים במדד שלנו ואנשים שם אמרו לי 'אנחנו חופשיים פה לגמרי', וזו מדינה שיש בה הרבה עיתונאים בבתי הסוהר".

ואם נחזור לישראל, מה עוד פוגע בדירוג שלנו?
"יש פה אווירה ציבורית קשה כלפי עיתונאים. ישנה עוינות של פוליטיקאים - בעיקר בסביבה של נתניהו, אבל לא רק - כלפי גופי תקשורת. בטווח הארוך זה מאוד מסוכן. כשפוליטיקאים תוקפים עיתונאים בצורה מאוד בוטה, אנשים מסוימים עשויים לפגוע בעיתונאים הללו. זו לא רק רטוריקה. לפני הבחירות הרי הוצב אצלכם השלט הענק עם תמונות העיתונאים (בן כספית, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר וגיא פלג) והכיתוב 'הם לא יחליטו'. זה דבר שאופייני למדינה כמו טורקיה של ארדואן, לא למדינה שרואה בעצמה דמוקרטיה. מלבד זאת, העובדה שגופי תקשורת בישראל פעלו ופועלים בשירותם של פוליטיקאים מסוימים היא בעייתית", הוא רומז לפרשות 2000 ו-4000, ומן הסתם לעצם קיומו של "ישראל היום".

"מהצד השני, אתם צריכים להיות מרוצים מזה שיש פה מערכת משפט ואכיפת חוק שהיא עצמאית מספיק כדי להצליח לחקור בכלל פרשות שחיתות כאלו. ואם אתם רוצים עוד נקודת אור, אז אני אגיד לך שיש לכם את הדירוג הטוב ביותר באזור הזה של העולם", הוא צוחק.

הוא צרפתי בן 48 שגדל בכפר קטן במרכז המדינה והחליט להיות עיתונאי רק לאחר שסיים לימודי מנהל עסקים והתלבט בינו לבין עצמו אם בכלל ללכת על קריירה באסטרופיזיקה או בפקידות בכירה. במשך השנים הוא היה כתב טלוויזיה, תחקירן ועורך. ביים כמה סרטים דוקומנטריים, פרסם ספרים במגוון נושאים וגם הקים בפריז בית ספר לעיתונות, אבל אז החליט שהוא צריך שינוי. "החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, משמעותי, שקשור לעיתונות. לעשות ממש", הוא מסביר מדוע התעניין בתפקיד מנכ"ל הארגון.

"אני לא יודע אם אני עדיין מגדיר את עצמי כעיתונאי, אבל אני חושב שעיתונאים הם כמו רופאים ופרקליטים. כמו שאצלם זה לא משנה אם הם יעבדו בתחום או לא, הם תמיד יישארו דוקטורים ועורכי דין, גם עיתונאים תמיד נשארים עיתונאים. מה ששונה זה שהעבודה שלי עכשיו היא לא לתאר את העולם אלא לשנות אותו".

עבור העבודה הזאת הוא והארגון שבראשו הוא עומד קיבלו כעת, כאמור, את פרס דן דוד, שמוענק מדי שנה ל"אנשים שהוכיחו הצטיינות מיוחדת ותרמו תרומה יוצאת דופן לאנושות בתחומי המדע, הרוח והאמנות". עם זוכי הפרס נמנו בעבר הצ'לן יו יו מה, המנצח זובין מהטה, הסופרים עמוס עוז וא.ב יהושע, סגן נשיא ארה"ב לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום אל גור, ופרופ׳ מארי קלר קינג, מהמובילות במחקר הגנטיקה הרפואית.

אריאל דוד, בנו של דן דוד, אומר שההחלטה להעניק השנה את הפרס לארגון היא חלק מתובנה שאנו חיים בזמנים שבהם סביבתנו עוברת שינוי מהיר במיוחד, ומרצונה של ועדת הפרס לתגמל את האנשים שנמצאים בחזית המערכה להתמודדות עם האתגרים החדשים שבפתח.

לדברי דוד, "הסדר הדמוקרטי הליברלי ניצב בפני גל של פופוליזם ומשטרים שמתעלמים מהחופש האישי. ישנם כיום לא מעט אנשים שמטילים ספק בערכים ש'תחזקו' חופש ודמוקרטיה. הכלכלות שלנו דוחפות לאי שוויון בחלוקת המשאבים והחברות הצרכניות שבהן אנו חיים ממשיכות להזיק לסביבה ולא עושות די למלחמה בשינויי האקלים. הפרסים השנה מחוברים כולם לרגע המפתח הזה בהיסטוריה האנושית והם מתמקדים באנשים שעזרו ועוזרים להבין איך הגענו לאן שהגענו ולאנשים שעובדים במרץ כדי להציע פתרונות לאתגרי השעה״.

הפגנה למען העיתונאית ליירה מקי שנרצחה /  רויטרס
 הפגנה למען העיתונאית ליירה מקי שנרצחה / רויטרס

"בתי כלא נסתרים מהעין"

מהי משימת העל של הארגון? דלוואר מנסח זאת בפשטות: "אנחנו צריכים לסייע לאנשים להבין מה קורה סביבם", הוא אומר. "פעם זה היה הרבה יותר פשוט. דמוקרטיות היו בצד אחד ומשטרים רודניים בצד השני. המשטרים הרודניים היו מכניסים עיתונאים לכלא וזה דבר שעדיין נמשך לרוע המזל, אבל כיום ישנם כל-כך הרבה יותר אתגרים חדשים. יש כמובן עדיין בתי כלא נראים לעין - כשזכויותיהם של עיתונאים מסוימים נרמסות באמצעות רציחות, איומים ובתי כלא, דם וסורגים. אבל יותר ויותר אנחנו רואים בתי כלא נסתרים מהעין.

"מתנגד משטר סיני אמר לי פעם שבתי הכלא החבויים הם בתי כלא של כסף, טכנולוגיה וחדשות רכות. לכאורה, אין בהם קורבן ספציפי שניתן לזהות. זה קורה כשבעלי הון רוכשים גופי תקשורת כדי לקדם את האג'נדה שלהם, או כדי למנוע קידום אג'נדה שעשויה לפגוע בהם, או פשוט כדי לעשות טובה לחברים שלהם שהרבה פעמים הם ראשי מדינות ושהקשר איתם כמובן מניב להם רווחים. זו תופעה בינלאומית. בטורקיה למשל הכול קורה במקביל. זו מעין מעבדה לפגיעה בחופש העיתונות. הנשיא ארדואן הכניס עיתונאים לכלא, הוא קטע את אות הלוויין לתחנות טלוויזיה מסוימות, הוא השתמש בתביעות משפטיות כדי להשתלט על גופי תקשורת, והוא גם משתמש בחברים שלו שהפכו גופי תקשורת אחרים למגויסים לגמרי בעבורו".

כשאני אומר לדלוואר שכל זה לא הפריע לארדואן להיראות מודאג מאוד מחופש העיתונות לאחר שחשוקג'י נרצח בקונסוליית ארצו באיסטנבול, הוא מצחקק. "אני לא לגמרי בטוח שמה שהנחה אותו הייתה האובססיה שלו לעיתונות טובה".

אבל גם דיון ברצח חשוקג'י ("לפחות העובדה שהוא עבד בעיתון חזק כמו הוושינגטון פוסט גרמה לעולם להתעניין במותו", הוא אומר בעצב) ומצב העיתונאים הטורקיים תחת משטרו האוטוריטרי של ארדואן לא מצליח להוציא מדלוואר תסכול כמו זה שגורמת לו מקסיקו. המדינה שנמצאת כבר שנים במצב של חוסר יציבות פנימי קיצוני בגלל עוצמת קרטלי הסמים הפועלים בה, מככבת כבר כ-12 שנים בטבלאות רציחות העיתונאים (לפחות עשרה מקרי רצח ב-2018) ומדורגת במקום ה-144 במדד חופש העיתונות של הארגון.

הפגנה למען העיתונאים ג'מאל חשוקג'י וליירה מקי שנרצחו. /  רויטרס
 הפגנה למען העיתונאים ג'מאל חשוקג'י וליירה מקי שנרצחו. / רויטרס

"שיעור סגירת התיקים של מעשי רצח של עיתונאים שם הוא מטורף - מעל 90%", הוא אומר. "הם בנו זרוע ממשלתית שהמטרה שלה היא הגנה על עיתונאים ופעילי זכויות אדם, אבל זו ביורוקרטיה ענקית שאין לה שום השפעה בשטח. לפני עשור הם מינו תובע מיוחד למטרה הזאת בלבד. לפני כשנתיים, נפגשתי איתו ועם הבוס שלו - התובע הכללי של המדינה - ושאלתי אותם בכמה תיקים כאלו הם השיגו הרשעה. הם ענו לי: 'תיק אחד'. מתוך כמה? 'מאה'. שאלתי את התובע המיוחד מה היה שם התיק, והוא לא זכר. אתה מבין, וזה האיש שאמור לטפל בבעיה הזאת. זה רק מראה לך כמה לא אכפת להם. לפני שבועיים נרצח שם העיתונאי החמישי מאז תחילת השנה".

ובכל זאת, אנחנו בוחרים לסיים בנימה אופטימית, ודלוואר יודע גם לפרגן ואפילו להתלהב כשצריך. "הסיפור הטוב הכי גדול שלנו הוא אתיופיה שעלתה 40 מקומות בשנה אחת במדד חופש העיתונות שלנו!", הוא מכריז מבלי להשתהות אפילו לרגע, כשאני שואל אותו אם בכל זאת ישנם מקומות בעולם שבהם חל לאחרונה שיפור משמעותי בחופש העיתונות. "זה קרה כי נשיא חדש נכנס לתפקיד שם (אבי אחמד, באפריל 2018), והוא מיד שחרר עיתונאים כלואים ופתח מחדש גופי תקשורת שנסגרו. המדינה נפתחה בצורה מהירה מאוד. זו השנה הראשונה מאז שאנחנו עורכים את המדד, שבה אין באתיופיה עיתונאים בכלא. זה משהו שמהווה דוגמה חיובית לא רק לאזור, אלא לעולם כולו".

 

"כמו במקרה של משבר האקלים, אנחנו קרובים מאוד לנקודת האל חזור"

בנוסף לאיומים הפיזיים על חופש העיתונות, דלוואר אומר שחשוב להכיר בכך שחוקי המשחק שבו מתנהל עולם התקשורת השתנו לבלי הכר בשנים האחרונות. "בעבר, לאחר שדמוקרטיות קיבלו את הצהרת זכויות האדם הבינלאומית של האו"ם, המנגנונים שהבטיחו את ההגנה על עיתונאים ועל מידע והבעת דעה היו ברמה הלאומית דרך חקיקה ונורמות, אבל עידן המידע הגלובלי והדיגיטלי גרם לשינוי פרדיגמה עצום".

"כיום", לדבריו, "האנשים שיוצרים את הנורמות ואת החוקים הם מארק צוקרברג מצד אחד ונשיא סין שי ג'ינפינג מצד שני. כל ההבחנות שהיו פעם קיימות בתוך כל מדינה בנפרד - למשל הבחנה בין הבעת דעות במקומות פרטיים מול מקומות ציבוריים או בין תוכן שיוצרים אנשים מול תוכן שיוצרות מכונות - פשוט הפסיקו להיות רלוונטיות ונשאלות שאלות לגבי מה אתה יכול לעשות מול אדם אנונימי שאולי נמצא בצד השני של העולם ומתערב במה שקורה אצלך במדינה? איך ניתן להבטיח שהמרחב הפוליטי במדינה שלך הוא ניטרלי בזמן שכיום, הנהלת הזירה הציבורית היא פריבילגיה של צוקרברג? אם הוא רוצה להכניס לתוכה הטיה - הוא יכול; אם הוא רוצה לשנות את האלגוריתם ולשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם - הוא יכול. אין לו מחויבות לאף אחד. השינוי הזה משפיע מאוד על משטרים ואנחנו רוצים ליצור כללי התנהגות חדשים במציאות החדשה הזאת".

אומנם מבחינת רבים מהמשטרים בעולם "עיתונאים ללא גבולות" מייצג דווקא את האינטרסים של המטרדים הגדולים ביותר עבורם, אולם במקביל הוא גם נהנה מיוקרה רבה שמאפשרת גישה לרמות הגבוהות ביותר של מנגנוני השלטון ברחבי העולם. המעמד הזה מאפשר לדלוואר להיפגש מעת לעת עם בכירים במשטרים אפלים בעולם ולנסות לשכנע אותם לשחרר עיתונאים ממעצר או מאסר, למתן חוקים שחונקים את התקשורת או להרגיע הסתה שלטונית או אחרת שמתבצעת שם. "כך אנחנו פועלים ברמת המיקרו", מחייך דלוואר.

ברמת המאקרו, הארגון השיק בשנה החולפת יוזמה שנועדה להקים גוף בלתי תלוי שיעקוב אחר מצב התקשורת והדמוקרטיה בעולם ויהיה בעל סטטוס דומה לזה של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים שנוסד ב-1988. "ההשוואה לתהליך שינוי האקלים אינה מקרית", אומר דלוואר. "כמו במקרה של האקלים, גם האקוסיסטם התקשורתי אינו מוסדר, וכמו במקרה של האקלים, ישנה סכנה שדברים ייצאו משליטה. אנחנו קרובים לנקודת האל חזור".

במקביל, הארגון מעוניין לקדם ניסוח של אמנה בינלאומית בעלת מעמד מחייב שתתייחס לחופש העיתונות ולהגנה על עיתונאים וקמפיין בינלאומי שיעלה את המודעות של הציבור ושל מקבלי החלטות וארגוני חברה אזרחית לאתגרים ולסכנות שעידן המידע החדש מזמן לדמוקרטיות. היוזמה נתמכה על-ידי 12 ראשי מדינות והיא צפויה לעלות לדיון בפורום ה-G7.