מיסטר G | פיצ'ר

השורדת: מסעדת אולימפוס היוונית-יהודית היא עדיין הדבר האמיתי

אולימפוס, השריד האחרון לשושלת מפוארת של מסעדות יוונית–יהודיות, כבר בת 90, וכמעט שום דבר לא השתנה בה. פשוט אוכל מצוין

קישואים ממולאים באורז וצימוקיםברוטב יוגורט/ צילום: איל יצהר
קישואים ממולאים באורז וצימוקיםברוטב יוגורט/ צילום: איל יצהר

אחד הביטויים השנואים עליי ביותר בעברית, או לפחות בעברית של עולם האוכל, הוא "אוכל מנחם". יחד עם "חרפרף", "נגיעות", "על מצע", וכל שאר התיאורים החדשים שחדרו לעולם תיאורי האוכל בשנים האחרונות והפכו אותו ממשהו ענייני להזיה מבית מדרשו של אייל שני, שאצלו כמובן מגיעים הדברים לאבסורדים קשים שאיש אינו מצליח לחקות, אף שכולם מנסים.

אצל אדון יונה, הלוא הוא יונה נחמן, בעל הבית הנצחי של מסעדת אולימפוס, היוונייה של רחוב קרליבך וקודם לכן רחוב הקישון, מקום שהוא אולי המסעדה הוותיקה בישראל (1932), אין "על מצע", או "נגיעות". אבל יש לו אוכל שאפילו לי אין ברירה אלא לכנותו בכינוי המעצבן "מנחם".

אולימפוס נושקת לשנתה ה-90, וכמעט שום דבר לא השתנה בה. בשוליים, מתחילים להרגיש "נגיעות" של מודרנה. פתאום הסמבטיון (מיד יבוא הסבר) מוגש בצנצנת, ולתוך אחד מסוגי הקבב מוחדרת קצת גבינת מוצרלה. אבל זה כל-כך בשוליים, שזה כמעט לא מורגש. והיות שזה עשוי היטב ובטעם, זה גם לא מפריע.

אולימפוס היא השריד האחרון לשושלת מפוארת של מסעדות יוונית-יהודיות. כלומר, כאלה שמגישות קציצות פראסה כמו של סבתא שלי זכרה לברכה.

יחד עם "יונתן" ו"מונטה קרלו", שלטה שנים באזור שוק לוינסקי לפני שעברה ב-1991 לטריטוריה של "טריאנה", "אולימפיה" ו"אקרופוליס", במשולש קרליבך-המסגר-חשמונאים. כל אלה כבר מזמן היסטוריה, אבל אולימפוס עוד כאן, שריד אחרון לעבר מפואר. אלא שהיא אינה מוזיאון או מוצג ארכיאולוגי. בצהרי שבת היא חיה ובועטת וקשה להשיג בה מקום. אבל המאמץ משתלם.

ואם כבר אני משתמש במינוח המאוס "מנחם", אולי אנסה להסביר, לעצמי בעיקר, מה זה אוכל מנחם בדיוק. אוכל מנחם, לגבי דידי לפחות, הוא אוכל שמזכיר לך דברים. את סבתא שלך למשל, זו שלקציצות הפראסה שלה אין מתחרים. אפילו לא אלה של אולימפוס. וזו, אגב, ההערה היחידה שלי לגבי הארוחה שתיכף אספר עליה. זה אוכל שנוגע לך ברגש, לא בשכל. בבטן, לא בראש. בבלוטות הדמעות, לא בחידודי הלשון. אני יכול להמשיך, אבל נדמה לי שהבנתם.

התיישבנו איפה בקצה החדר הלא גדול, מתחת לצילומי הנוף מיוון וליד הקירות הלבנים-כחולים, עוד שינוי, באווירה של פעם שהייתה יותר יהודית-יוונית מיוונית-יוונית, ועכשיו היא ספק מבקשת, ספק נאלצת, להתכתב קצת יותר עם יוון התיירותית. אולי כדי שיבינו.

אבל האוכל, אוי האוכל. האוכל הוא עדיין זה של סבתא שלי. סלט צנון וסלט כרוב פשוטים שבפשוטים וטעימים שבטעימים. חצילים מטוגנים וכבושים. פלפלים אדומים כבושים. מנה של כרובית וגזר מבושלים בעדינות. מעין אפיו של קיץ. קלופידיה קוראים לה.

והנה גם הצזיקי. סמיך ועשיר ונהדר. וקציצות פראסה, עם בשר כנראה כמו שכולם עושים, ולא בלי, כמו שסבתא הייתה עושה. אלמלא הסטנדרט הגבוה שלי, הייתי קושר להן כתרים גדולים יותר. אתם לעומתי, תעופו עליהן. קצת לימון מעל, בבקשה.

פשטידת תרד/ צילום: איל יצהר
 פשטידת תרד/ צילום: איל יצהר

עכשיו מגיעה הפתעה שאיני מכיר. משולשי פילו מטוגנים, ממולאים בבשר ושמיר. המון שמיר. מפתיע וטעים להפליא. יונה לא תמיד מכין אותם ומבקש יפה שלא תיעלבו אם לא יהיו.

עוד הפתעה: סגנקי. גבינת קפילוטרי מצופה ומטוגנת בשמן עמוק. כמה לא בריא, ככה טעים. פשטידות תרד וחצילים. עשירות, נימוחות, כבדות, ביתיות להפליא. אני כמעט בוכה. עלי גפן ממולאים באורז וצימוקים, חמים. ולצדם קישוא, ממולא אף הוא. שניהם רובצים בשלולית של יוגורט קריר. זכרתי שאתה מגיש את הקישואים קרים, אני שואל את יונה. נכון, אבל הקהל מעדיף חם, הוא מתנצל. אין דבר. זה נהדר גם ככה.

סגנקי/ צילום: איל יצהר
 סגנקי/ צילום: איל יצהר

והנה מגיע גם הסמבטיון. בצנצנת סטייל אסף גרניט. לא נורא. זה אותו סמבטיון שאני זוכר מילדותי. מעין קרם בוואריה בגרסה שבה יש גם תחתית בצק ספוגי וקצפת מעל. המילקי של ילדותי. אבל כזה שהייתי אוכל רק פעם בשנה בערך. באולימפוס.

מסעדת אולימפוס, אני מנחש, למרות הוותק שלה, היא בגדר חידוש ללא מעט סועדים חדשים, ואולי גם כמה ותיקים לא שמעו עליה מעולם או חושבים שכבר אינה קיימת או שהאוכל לא מה שהיה. אלה הן מספיק סיבות כדי לכתוב שוב על המוסד הזה, שכבר סיפרתי עליו כאן לפני חמש שנים. אז טענתי שיש רגעים שבהם מרגישים טיפה יותר מדי אבקת מרק עוף באוכל. לא היו רגעים כאלה בארוחה שלנו הפעם. זו הייתה אחת הארוחות הכי מרגשות שאכלתי כבר שנים ואולי בכלל.

אוכל הוא לא רק חומר גלם לגוף. במיטבו הוא גם תרבות. האוכל של אולימפוס הוא תרבות במיטבה, לא פחות. 

* אפיו. מנה בלקנית קלאסית. קוביות גדולות של שורש סלרי, פרוסות עבות של שורש פטרוזיליה, ואפשר גם עיגולי גזר. כל אלה בסיר קטן, מכוסים בתערובת של מים (או שמן זית) ומיץ לימון, קצת עלי דפנה, פלפל אנגלי ופלפל שחור שלמים, מלח גס ובישול מהיר על להבה נמוכה. מגישים פושר. בקיץ, כאמור, אפשר עם כרובית במקום שורשים.

פרטים: קרליבך 7, תל-אביב, 03-5621658. א’-ה’, ש’, 17:00-12:00. (שימו לב לשעות)

מחירים: צזיקי - 28 שקל, קציצות פראסה - 13 שקל ליחידה, גמבה וחצילים מטוגנים בתחמיץ שום - 15 שקל, פשטידת תרד - 32 שקל, פשטידת חצילים - 32 שקל, עלי גפן - 28 שקל, קישוא - 28 שקל, סגנקי - 35 שקל, סמבטיון - 32 שקל