איילת שקד לא לבד: גם ציפי לבני לוקחת את הזמן שלה

בעוד שהזירה הפוליטית מחכה להחלטתה של פוליטיקאית פופולרית אחת, איילת שקד, הפוליטיקאית הישראלית הבולטת ביותר בשני העשורים האחרונים, ציפי לבני, לקחה חופשה אמיתית.

בישראל עולים זה אחר זה עמיר פרץ, אהוד ברק ואנשי כחול לבן ומספרים שהם נמצאים עמה ב"שיח", שוקלים לשלבה ברשימותיהם לכנסת. לבני מצידה תפסה פוזה נונשלנטית, הרימה שתי רגליים על שולחן מתכת שחור מתחת לעצים ירוקים, כשעיניה נעוצות אולי בספר או במכשיר נייד. כך היא צולמה במקום חופשתה בהמפטונס בארה"ב.

השלווה הסטואית הזאת עלתה רק בעמוד האינסטגרם שלה בלבד. בבחינת 'מי שמחפש אותי, שיבוא לאפליקציה של האופטימיים ולא לפיד של הטוויטר הקרבי'. לבני אינה ממהרת לזנק חזרה פנימה לסערה הפוליטית. לה, וגם לשקד, יש זמן. שבועיים לפחות. הן יודעות שאת הסגירות עושים רק ברגע האחרון.

לבני עדיין מושכת ומרתקת ישראלים. היא ממשיכה להיות כוח פוליטי של אישה אחת. את הדברים האלה מנסה הסופר אילן בן-עמי ללבן בספרו החדש "אותה הגברת בשינוי הדרך" (הוצאה לאור סטימצקי, 2019). לבני לא הסכימה לשתף פעולה עם כתיבת הספר.

הביוגרפיה אינה מחדשת פרטים אישיים על לבני, אבל היא מבקשת לחבר את כל הפרטים לנרטיב של האישה היחידה בזירה הציבורית הישראלית, שממשיכה לאורך שנים להתעקש על פתרון מדיני ועל כך כי הנושא הזה ניצב מעל לכל החלטת מדיניות אחרת של ישראל.

בן עמי מספק נימוק נוסף לכתיבתו - "מטרה נוספת, רחבה מעט יותר, של ביוגרפיה זו, היא למלא ולו במקצת את החלל העצום הקיים על מדף הספרים הישראלי בביוגרפיות על נשים בכלל ועל נשים פוליטיקאיות בפרט".

הספר גדוש באנקדוטות ובמידע. הוא מחזיר אותנו אחורה לימי ההתנתקות, רעיון ההתכנסות שהציע ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, וליחסיה של לבני עם הגברים הפוליטיקאים. 

באחד הפרקים מספר בן-עמי על לבני כשרת המשפטים בקדנציה הראשונה שלה (2005-2006), כאשר אריאל שרון היה עדיין ראש הממשלה. בקריאתו מתעוררת תחושה חזקה, כאילו מדובר בקורותיה של שקד במשרד: מאבקים עם שופטי העליון, התנצחות על זהות השופטים (פרשת אי-מינוי רות גביזון), עד כדי עצירת עבודת הוועדה למינוי שופטים באופן מוחלט. עוד בספר - מדריך התנהלות לשר חוץ, אם השר החדש ישראל כ"ץ ירצה לעיין שם.

בשבועות האחרונים, בשולי החדשות, מופיעים דיווחים (כולל בטור זה) על הקשיים הכלכליים של אנשי משרד החוץ, על העיצומים של עובדי המשרד שהובילו לאי-מתן ויזות לזרים לכניסה לישראל מהודו וסין. על ייבוש תקציבים, העברת כל הכסף של ההסברה הישראלית לידי צה"ל, למאבק נגד BDS בראשות גלעד ארדן, ועל הפסקת תקציב האמנות של שגרירויות ישראל בעולם.

איך מחזירים את משרד החוץ למצב נורמלי ואיך משקמים אותו? לבני החליטה בזמנו על כמה מהלכים שחיזקו את עבודת הדיפלומטים. עם כניסתה למשרד היא החליטה שלא יהיו יותר מינויים פוליטיים לשגרירים (לראש הממשלה ושר חוץ יש זכות למנות 11 שגרירים במינויים פוליטיים). היא אפשרה אך ורק מינויים מקצועיים של הצוות הדיפלומטים של ישראל והחריגה רק את השגריר בוושינגטון. זו הייתה החלטה חריגה, אך החדירה תחושת גאווה למשרד החוץ.

בנוסף, היא "סיפחה טריטוריות": דרשה שאגף הערכות מצב בזירה הבינלאומית יועבר ממשרד הביטחון למשרד החוץ, הכניסה את אנשי המרכז לחקר מדיני של משרד החוץ לישיבות של ועדת חוץ וביטחון ושל הממשלה. היא הצליחה להביא לכך שקולם של אנשי משרד החוץ יישמע.