תוכניתה הכלכלית של העבודה-גשר מנותקת מהמציאות

מחברי התוכנית הכלכלית מתעלמים מעובדה פשוטה אחת: אין כסף. מגיע לנו יותר

יו''ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי
יו''ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי

התוכנית הכלכלית שהציגה אתמול מפלגת העבודה-גשר השבוע מהווה מפנה חיובי במערכת הבחירות הנוכחית, שעד כה לא עסקה בפער המשמעותי ברמת החיים בין תושבי ישראל ובין תושבי מדינות מפותחות אחרות. אך הצעותיהם של עמיר פרץ ושותפיו מנותקות מהמציאות של אזרחי מדינת ישראל, ועומדות בניגוד חריף לידע הכלכלי המצטבר.

הם מציעים להעלות את שכר המינימום בישראל, למרות שהוא כבר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות, כיום הוא גבוה בהשוואה בינלאומית (ביחס לשכר הממוצע והחציוני), כך שעלייה נוספת שלו עשויה להוביל לעליית מחירים או לאבטלה, כפי שקרה במדינות אחרות. הם מציעים להרחיב את הדיור הציבורי, למרות שתוכניות דיור ציבורי היו כישלון מוחלט כמעט בכל מדינה, הובילו להיווצרות גטאות עוני מוזנחים, והן נחותות בכל מובן אפשרי מסיוע בשכר דירה. הם מציעים חינוך ציבורי "חינם" מגיל אפס, אך שום דבר אינו "חינם".

מהותה של הצעה זו היא העברת כסף מהישראלי הממוצע למשפחות ברוכות ילדים, תוך פגיעה באיכות החינוך, בחופש הבחירה של ההורים, ובתמריצים של גברים חרדים לצאת לשוק העבודה. הם מציעים להגדיל את תקציב הבריאות, אך כספים רבים נשפכו על מערכת הבריאות הישראלית בעשור האחרון ללא שינוי משמעותי באיכות השירות, מכיוון שהמערכת זקוקה לשינוי מבני עמוק בתמריצים, ולא לעוד כסף שיתורגם להגדלת משכורות הרופאים הבכירים.

מחברי התוכנית מציעים מע"מ מופחת על מוצרי יסוד, תוך התעלמות מכך שהפחתת המע"מ מגולגלת בחלקה ליצרנים עשירים, מעודדת שחיתות, וזוכה להתנגדות גורפת מצידם של מומחים. הם מציעים סובסידיות לעסקים קטנים, למרות שמחקרים העלו שעסקים קטנים פחות יעילים ופחות יציבים מעסקים גדולים, משלמים משכורות נמוכות יותר לעובדיהם, ואין שום תמיכה אמפירית לטענה שהם מהווים "מנוע צמיחה". הם מציעים לקבוע פנסיית מינימום, למרות שהתוכנית תשפיע לרעה על התמריצים לחסוך לעת פרישה. הם מציעים להגדיל את הבטחת ההכנסה, למרות ההשפעה השלילית של המהלך על התמריצים לצאת ולעבוד.

כל התוכניות הללו מתעלמות כמובן מעובדה פשוטה אחת: אין כסף. אחרי שלוש שנים שבהם שר האוצר משה כחלון התייחס לתקציב המדינה כאל הקופה האישית שלו, וחילק כספים לכל דורש ולכל קבוצת אינטרס במשק, לא נשאר יותר כסף לסוכריות להמונים. אין מה לחלק. המשימה הדחופה ביותר שתעמוד בפני שר האוצר הבא תהיה למצוא מהיכן אפשר לקצץ, במטרה להקטין את הגירעון ההולך וגדל, ולא למצוא היכן כדאי להשקיע עוד.

על מנת להתמודד עם המחסור בכסף מציעים עמיר ושותפיו להגדיל את מס ההכנסה בישראל, שהוא גם ככה פרוגרסיבי יחסית למדינות אחרות, לרמות שהן מהגבוהות בעולם המערבי, אם לא הגבוהות ביותר. הם מציעים גם להגדיל את מס רווחי ההון, צעד שבעבר הוביל כמעט לקריסתה של הבורסה הישראלית המקרטעת ולנדידה של חברות ישראליות ומשקיעים לחו"ל. הם מציעים להגדיל את הגירעון, בניגוד לאופן שבו מתנהגות מדינות אחראיות, השואפות להקטין את הגירעון בתקופות של צמיחה על מנת שיהיה ניתן להתמודד עם משברים בלתי צפויים. לקינוח, הם מוסיפים תחזיות אופטימיות במידה מעוררת השתאות בנוגע ליכולתם להיאבק ביעילות בהון השחור ולבטל את הכספים הקואליציוניים (האם יתכן כי עמיר פרץ חוזה למעלה משישים מנדטים עבור מפלגתו?).

לציבור הישראלי מגיע יותר מכך. מגיע לנו דיון ציבורי אמיתי, עמוק, באתגרים הכלכליים העומדים בפני מדינת ישראל. מגיעה לנו תוכנית שאיננה מתעלמת מהצורך בהפחתת הגירעון על מנת שנהיה מוכנים לעת צרה. תוכנית שאיננה מתעלמת מרמת הבזבזנות הגבוהה של המגזר הציבורי בישראל, מהשפעתם של הקרטלים החקלאיים ומחסומי היבוא על יוקר המחיה, ומהצורך הדחוף למשוך למשק השקעות בהון ותשתיות. תוכנית שאיננה מתעלמת מההכרח להיאבק כנגד קבוצות אינטרס חזקות כדי לקדם רפורמות מבניות שישפרו את רמת החיים של כולנו. האם מפלגה כלשהי תרים את הכפפה שהשליך עמיר פרץ לזירה, ותציע לציבור הישראלי תוכנית שכזו? אפשר רק לקוות.

הכותב הוא דוקטור לכלכלה, חוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה