על מצוקת הדיור בחברה הערבית

מאז תחילת המאה הקודמת הערבים בישראל חיים במלחמת קיום בלתי פוסקת על אדמתם • בשנים האחרונות מצוקת הדיור בחברה הערבים העלתה את מחיר האדמות באופן קיצוני, עד כדי כך שמחיר דונם אדמה ביישוב ערבי התקרב לא רק למחירו בהרצליה ובת"א, אלא גם למחירים בברלין ולונדון

אום אל פחם / צילום: גיל ארבל
אום אל פחם / צילום: גיל ארבל

האדמה היא בסיס החיים של האדם והאנושות, והתנאי הראשון להימצאותו ולהתפתחותו של האדם. כמו הצורך של האדם באוכל, במים ובאוויר, כך גם הצורך באדמה. זאת, כדי שיוכל לבנות את התרבות שלו, להפיץ אותה, ולהעבירה לדורות הבאים. מאז תחילת המאה הקודמת הערבים בישראל חיים במלחמת קיום בלתי פוסקת על אדמתם. הם קורבנות למדיניות אשר כללה הפקעת קרקעות בבעלות ערבים ללא פיצוי הולם לצורך סלילת כבישים ובנייה ליהודים, ובניית שכונות, מושבים וקיבוצים על אדמת יישובים ערביים עקורים.

כתוצאה מכך, קיימת מצוקת דיור עצומה בחברה הערבית ופערים גדולים בהיצע הדיור ובאיכותו בין יהודים וערבים. אם טרם קום המדינה היו בבעלות פרטית של ערבים בערך 4.2-5.8 מיליון דונם קרקע, כיום הם מחזיקים רק בכ-700 אלף דונם. רשויות מקומיות ערביות חולשות רק על כ-2.5% משטח המדינה, ולמעט שבע הערים שהוקמו בעבר עבור הפזורה הבדואית, לא הוקם אף יישוב ערבי חדש מאז קום המדינה, לעומת מאות יישובים יהודים חדשים. קיימים גם פערים גדולים בין החברה הערבית ליהודית בכל מה שקשור למעורבות ציבורית בתחום הדיור: רק 1.2% מהתחלות הבנייה ביישובים ערביים ב-2009 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים זמינים) היו ביוזמה ציבורית, לעומת כ-16.3% ביישובים יהודיים. כתוצאה מכך צפיפות הדיור בחברה הערבית גבוהה במיוחד. מספר האנשים לחדר עמד בשנת 2009 על 1.41 אנשים בחברה הערבית, לעומת 0.85 לחדר בחברה היהודית. זאת, למרות שמספר החדרים הממוצע לדירה הוא דומה בקרב יהודים וערבים, ועמד על 4 חדרים בשנת 2009. בשנת 2000 העריכה ממשלת ישראל כי על מנת להשלים את החסר לחברה הערבית בתחום הדיור ולענות על הגידול הטבעי יהיה צורך לשווק ביישובים ערבים כ-10,000 דירות לשנה בשנים 2001-2004. בפועל שיווקה הממשלה 8,000 דירות בלבד בשנים 2001-2009, ולא הצליחה להדביק את הפער גם מאז.

בשנים האחרונות מצוקת הדיור והאדמות בחברה הערבים העלתה את מחיר האדמות באופן קיצוני, עד כדי כך שמחיר דונם אדמה ביישוב ערבי התקרב לא רק למחירו בהרצליה ובתל-אביב, אלא גם למחירים בברלין ולונדון. מחירים אסטרונומיים כאלה, שרק העשירים בחברה הערבית יכולים להגיע אליהם, הם תוצאה של מדיניות מתוכננת ולא תוצאה של שוק חופשי ליברלי בענף הדיור, שגרמה לצפיפות דיור שגבוהה מהסטנדרטים המקומיים והבינלאומיים. המחסור בקרקעות לדיור הובילו רבים בחברה הערבית להחליף שטחי קרקע נרחבים שייעודם אינו דיור (למשל, חקלאות) בחלקות אדמה קטנות בהרבה לבנייה בתוך היישובים הערבים.

עובדות ונתונים אלה מראים כי ריבוי האוכלוסייה בתוך החברה הערבית, בשילוב מצוקת הדיור, הם פצצה מתקתקת שיכולה להתפוצץ בכל רגע, כמו שאירע ביום האדמה ב-1976. מקבלי ההחלטות לא למדו את הלקח. הצעירים הערבים כיום, שאין להם איפה לבנות או איפה לגור, צריכים לבחור בין רכישת דירות ביישובים יהודים לבין בנייה לא חוקית. מי שבוחרים באופציה הראשונה הם בדרך-כלל התושבים המשכילים מן המעמד הבינוני והגבוה, ובסופו של דבר מי שנשארים ביישובים הערבים הם בעלי הפוטנציאל וההשכלה הנמוכים, מה שמחליש את החברה הערבית כולה. בסופו של דבר למצוקת הדיור הזו יש השלכות חברתיות. המצוקה יכולה, למשל, להגביר את הפשיעה, כאשר במקרים רבים השליטה על משאבי הקרקע הנדירים מלווה בתחרות בין משפחות המידרדרות לאלימות. המחסור בדיור והאלימות יש משפעים רבות על הצמיחה בחברה הערבית. זה המשאב וחומר הגלם החשוב בתהליך הייצור והצמיחה הכלכלית של האוכלוסייה. הנושא של מצוקת הדיור דורש מאמצים משותפים של המדינה ושל החברה הערבית, עם תוכנית אסטרטגית שכוללת מקצוענים, רשויות מקומיות ואת גורמים השונים במוסדות. 

הכותב הוא חוקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל-אביב, החוג לממשל ומדיניות, אוניברסיטת אוקספורד. מנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי