למה אנחנו מצביעים אותו הדבר למרות שזה לא מוביל להקמת ממשלה? פסיכולוג, עתידן וסוקר מנסים להסביר

לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולקוות לתוצאה שונה - זאת ההגדרה של אי-שפיות. הביטוי הזה מיוחס למדען אלברט אינשטיין. בלי קשר לזהותו של ההוגה האמיתי של הביטוי, הסקרים האחרונים שמתפרסמים לקראת הבחירות לכנסת ב-2 במרץ מאששים את העיקרון החבוי בביטוי, כשהם מעוררים את השאלה האם הציבור הישראלי לוקה באי-שפיות, זמנית במקרה הטוב, או כמעט-קבועה (בחירות מועד ד'?) במקרה הרע.

■ סקר "גלובס" ומכון שילוב: הישראלים לא מתכוונים לזוז מהגוש
■ רק מצביעי ימין? מסתבר שכולם מסתירים את עמדתם הפוליטית
■ פרופיל המתלבט הפוליטי: יותר נשים מגברים, יותר מזרחים מאשכנזים

ניסינו לברר מדוע הציבור הישראלי לא משנה את הצבעתו, ומאיפה מגיעה הנאמנות הגדולה כל כך לגוש. מה בעצם עומד על הפרק ומה תוצאות הבחירות האלה אומרות עלינו ועל העולם הפוליטי שלנו?

הקושי לשנות: זמן קצר בשביל להחליף דעה

לדברי פרופ' דן אריאלי, מומחה לכלכלה התנהגותית, אין סיכוי לשנות את התמונה בתקופה הקרובה. "אם המפלגות היו קצת משתנות, דברים היו משתנים, זה כמובן ברור. אם היינו מציגים את הבחירות האלה לא כבחירות של נאמנות, אלא בתור בחירות על דברים ספציפיים - אז יש סיכוי".

 פרופ' דן אריאלי בועידת העסקים של גלובס/ צילום: איל יצהר

אריאלי מביא כדוגמה את המפלגות החרדיות: "במשך שנים ארוכות המגזר החרדי מצביע על אינטרסים ספציפיים שמשרתים אותו בלבד. לאחר שנים ארוכות של הצבעה אינטרסנטית - קשה לצאת מזה. אני אומר את זה על חרדים, אבל זה נכון לכל מגזר שהוא Single Issue Party. אנשים שמצביעים רק על משהו אחד. גם בארה"ב יש אנשים שמצביעים רק על פיקוח נשק או על הפלות וכו'. לפוליטיקאים זה נוח, כי הם צריכים לטפח מצביעים כאלה, שלא משנים את התנהגותם ולא צריך לטפל בהם יותר מדי".
אריאלי מסכים שבמידה רבה הבחירות הקרובות נוגעות בעיקר להתאמה של בנימין נתניהו להנהגה. העניין הזה דירדר את המפלגות הגדולות, כמו כחול לבן והליכוד, שאמורות להיות מפלגות רחבות (Catch All), למצב שגם הן מפלגות של נושא אחד בלבד - נתניהו כן או לא.

"אין ספק ששיטת הבחירות שלנו עכשיו מעודדת מצביעים של נושא יחיד - ולכן מעודדת פיצול בעם וגם מעודדת אינטרסים צרים. זה לא דבר טוב כשאנחנו חושבים שמערכת פוליטית שצריכה לחשוב לטווח ארוך על כולם, אבל כעת היא חושבת לטווח קצר ועל קבוצות עניין. למשל, המפלגה שניסתה לקדם פנסיונרים - זה חשוב, אבל אם תהיה לנו מפלגה לכל ארגון, בסוף כל קבוצה תרצה להראות התקדמות על חשבון אינטרסים של אחרים. זה יוצר מערכת לא טובה", אומר אריאלי.

פרופ' קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב וסוקר חדשות 13, מסביר שהיציבות - שיש סיכוי גדול שנראה אותה ביום הבחירות אם לא תקרה הפתעה - נובעת גם "בגלל שאנחנו במערכת בחירות שלישית. אנשים כבר קבעו את דעתם ופחות פתוחים לשנות אותה. זאת תקופה קצרה מדי כדי לעבוד בין הגושים. יש סיכוי לעבור בתוך הגוש, במיוחד כשיש מפלגות חדשות. יש אנשים שלא מוצא חן בעיניהם השילוב בין עבודה למרצ ויעברו לכחול לבן והפוך - אנשים שלא מרוצים מבני גנץ ויעברו לעבודה-מרצ-גשר".

האם התנועה בתוך הגוש מאפיינת יותר את השמאל?
"התנועה בתוך הגושים היא לא בהכרח בצד מסוים. למשל, ראינו את נתניהו הולך למקומות של בוחרי ש"ס, מאחר שהוא יודע שהם 'ליכודניקים'. נתניהו יכול לשכנע מצביעי ש"ס, שהם לא חרדים ספרדים אלא ספרדים לאומיים. הם מוכנים לעבור בין הליכוד לש"ס".

עם זאת, פוקס מסביר שיש תנועה מסוימת בתוך הגוש שיכולה להעביר או להוריד מפלגה מתחת לאחוז החסימה.

אנחנו מחפשים את האנשים שיכולים לעבור בין כחול לליכוד - שם המלחמה?

"יש שם מלחמה טקטונית מאחר שכל אחד שעובר שווה שניים - זה שעובר מפלגה וזה שנוטש את השנייה".

לדבריו, "עמיר פרץ חשב שיוכל להביא עם אורלי לוי אנשים ממצביעי הליכוד. זה כנראה לא קרה. אפילו לא בשדרות".

מי הם האנשים האלה שיכולים לעבור בין הגושים?

"אנשים שמגדירים את עצמם 'מרכז'. הם רואים את עצמם פתוחים למעברים. הם על סקאלה של ישראליות-לאומיות - מאוד לאומיים, והם גם חילוניים".

פוקס מסביר שמה שמפתיע במערכת הבחירות הנוכחית, הוא שאפילו דברים שהיו אמורים להשפיע לטובת הימין, כמו תוכנית המאה של טראמפ, נעמה יששכר, הנסיעה של נתניהו לאתיופיה ופגישה עם נשיא סודן - לא השפיעו כפי שהיינו מצפים. האירועים האלה היו אמורים לשנות באופן משמעותי את אחוז האנשים שיעברו לליכוד באותן הקבוצות של אנשים שמתלבטים בין ליכוד לכחול לבן.

העתיד: ההמונים יענישו את האחראי

דוד פסיג, ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת באוניברסיטת בר אילן שמתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות וחברתיות, מסביר שמה שקורה בישראל הוא שהגענו לשלב שיש המון מחלוקות לעתיד של כולנו - מהותיות, של סגנון אישי ושל סמכויות של רשויות. "אנחנו כרגע משתמשים שלוש פעמים בתבונת המונים ולא יודעים לקרוא את מה שתבונת ההמונים אומרת לנו. היא בעצם אומרת לנו שהדרך היחידה לשרוד פה היא לשתף פעולה ולמצוא את המרכז ואת המאחד ולא את המפריד. זה המסר הגדול שאנחנו מקבלים בבחירות האחרונות, והמנהיגים שלנו לא יודעים לקרוא את זה".

 דוד פסיג / צלם: איל יצהר

פסיג אומר כי "המשמעות היא שזה לא מבוי סתום כמו שאנשים חושבים. המשמעות היא שתבונת ההמונים תחייב את הפוליטיקאים שלנו לשתף פעולה. זה שהם ממשיכים לפסול אחד את השני - התוצאה תהיה שתבונת ההמונים עלולה להעניש את מי שייתפס כאחראי לפסילות".

"מבוי סתום זה כשיש חילוקי דעות כאלה גדולים, שאי אפשר לפשר ביניהם. אנחנו לא במצב הזה - האמצע גדול מאוד. הפוליטיקאים, כדי לתת לעצמם רציונל ולחזק את העמדה שלהם, לא מדברים על האמצע אלא על הקצוות, ויוצרים רושם שיש מבוי סתום, אבל הם בעצם לא מקשיבים למה שההמונים רוצים".

מה נעשה עם החוסר הקשבה?

"אם התבונה תרגיש שצד אחד הקשב שלו נמוך יותר - היא תעניש אותו. לדעתי, בשבוע האחרון זתבונת ההמונים מתחילה להעניש את כחול לבן".

"האשמים": תיקו שמשקף שסע בחברה

יש מי שחושב שלא רק הפוליטיקאים אשמים בתהליך הפוליטי התקוע: "קודם כל יש הבדל בין הכרעות אישיות לבין התוצאה הקולקטיבית. איפה שאנחנו תקועים זה לא בגלל האדם, אלא בגלל התפלגות הדעות בציבור", אומרת פרופ' תמר הרמן, מנהלת מרכז גוטמן לדעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה. "התיקו שאנחנו רואים ברמה האלקטורלית הוא שיקוף של קו שסע עמוק בחברה הישראלית, בדומה לקו שבין הדמוקרטים לרפובליקאים בארה"ב. יש פה שתי תפיסות עולם, והציפייה שאנשים יעברו מצד לצד - אין בה היגיון אינדיבידואלי".

פעם אנשים אולי העדיפו לוותר קצת על אידיאולוגיה, נגיד להצביע ליש עתיד במקום עבודה, במחשבה שהיא תהיה בשלטון ותשפיע.

"זה לא משנה", מסבירה הרמן, "אנשים זזו בין עבודה למרצ, בין שינוי לעבודה, בין יש עתיד לעבודה, אבל לא קפצו לליכוד. המחשבה שתעבור למפלגה שתיצור ברית עם הצד השני בדרך כלל מרתיעה אנשים ודווקא גורמת להם לזוז לכיוון יותר ברור של איפה שהם נמצאים. יש פה איזה טעות שנובעת מהמחשבה שאנשים יעשו את ההצבעה האישית שלהם ויוותרו על איפה שהם נמצאים מבחינה רעיונית כדי להגיע לתוצאה קולקטיבית אחרת.

"יש קצת תנועה עכשיו מכחול לבן לליכוד משתי סיבות. הראשונה, לכחול לבן אין מצביעים היסטוריים. מדובר במצביעים חדשים של המפלגה, שההזדהות שלהם איתה נמוכה יותר ולכן גם יש יותר סיכוי שיעברו. בקרב מצביעי כחול לבן יש גם כאלו שבעבר הצביעו לליכוד והתרחקו בגלל סיפורי נתניהו, ובסקרים אנחנו רואים תזוזה קלה למפלגת האם".

למה עכשיו?

"ככל שידברו יותר שלליכוד יש סיכוי לנצח, כך המצביעים האלה ייטו לעבור כי הם רוצים להיות חלק מניצחון. יש מחיר חברתי ופנימי למעברי גבולות בלתי נראים כאלה. במשך שנים הצבעת ליכוד ובגלל נתניהו עברת לכחול לבן - ועכשיו אתה רואה שהוא עומד לנצח ואתה לא שם. זה קשה לבליעה. יש גם השפעה לסיפור של המימד החמישי ופרשת הרפז, מאחר ש'עדיף המושחת שלי על מושחת שלהם'. אבל זאת תנועה מאוד דקה".

הרמן מצביעה גם על שורת בעיות במפלגת כחול לבן ובצורת הפעולה שלה, למשל המבנה הארבע-ראשי שלה והעובדה שלא מדובר בשורה מהודקת מבחינת התפיסות אלא בכמה תנועות. "בליכוד אנחנו רואים מנהיג במצב לא נוח, אבל התפיסה היא פמילארית - יש אב משפחה, שגם אם הוא עושה משהו לא בסדר, אתה לא מעיף אותו. זה לא קשר של 'ראש' אלא של זהות. לא עניין של התאמה אידיאולוגית, נגיד של סוציאליזם. יש פה קוהרנטיות פנימית של ראש ובטן, של תפיסת עולם".

יש יותר סדקים בגוש מרכז שמאל לעומת הימין?

"בהחלט. עשינו סקר שייצא בקרוב, ובו אנחנו רואים שבקרב אלה שרוצים ממשלה בראשות גנץ - מספר האנשים שחושבים שזה אכן מה שיקרה הרבה יותר נמוך, מאלה שמעדיפים את נתניהו וחושבים שנתניהו ירכיב ממשלה".

הקיבעון: דמוגרפיה והשפעה מהבית

הקיבעון שנכנסו אליו המצביעים הישראלים כרוך גם במקום שבו הישראלי מקבל את החינוך הפוליטי וקשור לאלמנטים שקובעים את עמדתו הפוליטית, וגם אם לא קובעים את העמדה, הם בהחלט מנבאים אותה. "מצד אחד, יש דברים קבועים בדפוסי ההצבעה של ישראלים", מסביר פרופ' גלעד הירשברג, פסיכולוג חברתי ופוליטי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "אצלנו זה מאוד קשור למקום שבו אדם גר, למצב סוציו-אקונומי, השכלה, מוצא. הנתונים הדמוגרפים מאוד משפיעים והם קבועים. ההיסטוריה המשפחתית גם מאוד משפיעה. עם זאת, יש תנודות ושינויים והמציאות הפוליטית הנוכחית הגיעה לגושים האלה".

האם משהו יכול לעשות שינוי בדפוסי ההצבעה? הירשברג מסביר שמכיוון שהתנודות הן לא בין הגושים, העבודה העיקרית צריכה להיעשות בתוך הגוש עצמו. ושם דווקא לימין יש מאגר קולות שעוד לא מוצה. "בגלל שאחוז ההצבעה בחלק מהמעוזים של הימין נמוך יחסית, זה מה שנתניהו מנסה לעשות - לעורר את הפריפריה. שם רדומים יותר. הוא יודע שלא יוכל להביא מצביעים של כחול לבן".

אנחנו מקובעים בדעות שלנו או שיש דרך לשנות?

"בדרך כלל יש הרבה אנשים שנמצאים במרכז או בימין הרך, ולא יודעים למי יצביעו. אנחנו יודעים שיש לא מעט ימניים שמצביעים לכחול לבן. אנחנו יודעים שיש אחוז לא קטן של אנשים שתומכים בעמדות 'שמאליות' שמצביעים ליכוד. חלק מהסיבות הן של שייכות - אתה שייך לאזור מסוים, למשפחה מסוימת - זה משפיע על דפוסי הצבעה. וחלקן סיבות רציונליות - 'אמנם נתניהו עומד למשפט ויש הרבה בעיות בהתנהלות שלו, אבל אין מי שיודע לשמור על ישראל כמוהו".

הכל רגשות או יש רציונליות?

"קשה להגיד שיש או זה או זה. אנחנו כולנו מאוד מושפעים מהאזור שאנחנו נמצאים בו ומהסובבים אותנו, מהרצון להיות שייכים ומקובלים בחברה שלנו. מצד אחד, זה אמוציונלי כי אנחנו מצביעים באופן שבטי אפשר להגיד, מצד שני זה רציונלי בגלל שבאמת חשוב להיות מחובר לאנשים שסובבים אותך". 

בעקבות תחושת "התקיעות": מה בדקנו ומדוע

בעוד ימים אחדים תלך ישראל לבחירות בפעם השלישית בשנה האחרונה, והמצב - לפחות כפי שמסתמן כרגע - נראה די סטטי. נראה שלא מעט אזרחים יסכימו כי מדינת ישראל תקועה וכי ללא הכרעה ברורה (או נכונות של הפוליטיקאים להתפשר) תצעד ישראל בקרוב לבחירות רביעיות.

על הרקע הזה ביקשנו לבדוק האם תחושת "התקיעות" עשויה לשנות את דפוסי ההצבעה ולגרום למעבר בין מפלגות ובין גושים. ביקשנו להבין ממומחים לפסיכולוגיה התנהגותית וקבלת החלטות כיצד הם מנתחים את התיקו הפוליטי מנקודת מבטו של המצביע; ולסיכום, ביקשנו לבחון את המיתוס שלשיטתנו השתרש בשנים האחרונות בציבוריות הישראלית, לפיו חלק מהמצביעים (במיוחד בצד הימני של המפה הפוליטית) חוששים לחשוף את הצבעתם.

הסקר שנביא כאן בהמשך איננו סקר מנדטים, אלא כזה שבוחן מגמות הצבעה כלליות. איש מן הנשאלים לא התבקש לחשוף במדויק לאיזו מפלגה הוא מתכוון להצביע, ולמעשה מכון המחקר שביצע אותו (מכון שילוב) לא עוסק בסקרי מנדטים, ולכן גם לא עובד עם אף אחת מהמפלגות.

כרגיל אצלנו ב"גלובס" הסקר כולל את החברה הערבית. הוא נערך בקרב מדגם כלל ארצי מייצג של הציבור בישראל, הכולל 608 משיבים, גברים ונשים, בגילאי 18 ומעלה. השאלון הופץ בתאריך 25 פברואר 2020, באופן אינטרנטי על ידי iPanel . טעות סטטיסטית מרבית למדגם בגודל 608 איש היא 4% (+-).