דעה: למרות הייאוש - לצאת להצביע ולדאוג שאחוז ההצבעה לא ירד

אנו עומדים רגע לפני בחירות שלישיות בתקופה של פחות משנה, ובקרב הציבור נראה שהתחושה הרווחת היא בין פיהוק לייאוש.

אני חוקרת תקשורת פוליטית, אך בשונה מרוב הקולגות שלי, אני לא מאוד מתעניינת בפוליטיקאים עצמם. העניין שלי הוא בציבור הרחב: איך אזרחים מן השורה מוצאים את החיבור שלהם לעולם הפוליטי, מתבטאים פוליטית, ומשתתפים פוליטית - כולל, כמובן, הצבעה בבחירות.

התחזיות האחרונות צופות אחוז הצבעה נמוך במיוחד במערכת הבחירות הזו, כשבהלת הקורונה מהווה אולי את הקש ששובר את גב הגמל. אפשר בהחלט להבין מדוע יימאס לאזרחי ישראל ללכת להצביע. הפוליטיקאים שלנו (בהכללה) לא נתנו לנו סיבות רבות לתת בהם אמון. וזה לא ממש דבר חדש. אך כעת אנו נמצאים בסיטואציה חדשה בה יש שילוב בין חוסר אמון בפוליטיקאים, ותחושת ייאוש מהמערכת הדמוקרטית עצמה, שלא מצליחה להביא אותנו לעבר פתרון.

ישראל נהנתה עד היום משיעורי הצבעה גבוהים יחסית, ובהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם נמצאת בעשירייה הפותחת . אפילו בבחירות השניות שנערכו השנה בספטמבר, שיעור ההצבעה עמד על 69.8%, ואף היווה עלייה צנועה מהבחירות באפריל - בניגוד לתחזיות של רבים (כולל שלי).

ואולם, כאשר מתרחשות צניחות באחוזי הצבעה, קשה להתאושש מהן. בשנת 1999 שיעור ההצבעה בישראל עמד על 78.7%, וצנח תוך שתי מערכות בחירות ל-63.5%. רק ב-2015 המספר עלה שוב מעל ל-70%. בכך ישראל הייתה חריגה למגמה העולמית הכללית של ירידה באחוזי הצבעה, אך לא לעולם חוסן. בחירות תכופות מהוות גורם ידוע לירידה בשיעורי ההצבעה, ושלושה סבבי בחירות בשנה אחת עלולים לתת לשיעורי ההצבעה הישראליים מכה אנושה.

הצבעה בבחירות דמוקרטיות מהווה לא רק תמיכה במועמד מסוים, אלא גם פעולה טקסית המחזקת את המסורת הדמוקרטית עצמה. כשאזרחים רבים מצביעים, הם מקדמים את המפלגה בה הם בחרו, אך באופן קולקטיבי, הם גם מראים את האמון שלהם במערכת הדמוקרטית כולה. שיעורי הצבעה נמוכים, לעומת זאת, יכולים להעיד על תחושת מיאוס או על חוסר אמון. על פי החוקרת האמריקאית פיפה נוריס, המערכת יכולה לסבול תחושות כאלה כשהן מופנות כלפי הפוליטיקאים עצמם. אך כשתחושות המיאוס והייאוש מופנות כלפי המערכת הדמוקרטית עצמה, אנחנו בצרות.

באחד ממשחקי הקופסה של הילדים שלי יש "לופ אינסופי" בו נתקעים עד שמטילים את שילוב הקוביות המסוים - כך מרגישה הפוליטיקה שלנו כעת. ולצערנו, כלל לא ברור שמערכת הבחירות הזו תוביל אותנו לעבר פתרון. התגובה המתבקשת בהחלט יכולה להיות ההחלטה להפסיק לשחק ולא ללכת לקלפי. אך אסור לאזרחים להיכנע לתחושה הזו.

המערכת הדמוקרטית, בישראל כמו גם בעולם כולו, רחוקה משלמות. היא מורכבת מפשרות רבות וממשא ומתן מורכב - רק כך ניתן לאזן בין האינטרסים של החלקים השונים בחברה. המערכת הפוליטית שלנו במבוי סתום כעת, כי היא משקפת חוסר הכרעה בחברה הישראלית עצמה. זה מתסכל, אבל אין ברירה אלא לפתור את זה באמצעות החוקים שהמערכת עצמה מציעה.

למען הדמוקרטיה הישראלית - אם לא למען הפוליטיקאים עצמם - אנו צריכים לשנס מותניים ולהמשיך לשחק את המשחק הדמוקרטי, להמשיך ללכת להצביע גם כשזה מתסכל. בסבב השני האזרחים הפתיעו את כולם כשאחוז ההצבעה נשק ל-70% - בואו נעשה זאת שוב.

כי כפי שאמר צ'רצ'יל, "הדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר - מלבד כל צורות ממשל האחרות". 

הכותבת היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, חוקרת מעורבות פוליטית בעידן הדיגיטלי. היא נכללה ברשימת ה-40 הצעירים המבטיחים של "גלובס" לשנת 2019