דעה - פוליטיקה בימי קורונה: חברי כנסת ביציעים העליונים וארוחה משותפת לח"כים זוהר ויזבק

מעניינת ומפתיעה: אזרחי ישראל תחת מגבלות קשות נדמו בעיניי כדור עדכני, זן עילאי של אזרחים קשובים ואחראים. הישראלים החדשים. לא יושבי האספרסו העירוניים ולא נערי גבעות מרדנים. גם לא תושבי שכונות מתריסים. אחריות, בגרות, כנות ואכפתיות בצבצו (כמעט) מכל בית, שכונה וכפר.

שנים חשבנו על עצמנו פה בלבנט כפרועים, מפרי הוראות, "יהיה בסדר" כערך מוביל. היינו אגואיסטים ונהנתנים, חסרי אחריות בתחום הגנת הסביבה ושמירה על כללי ניקיון בסיסיים. והנה, בחודשיים התדמית הזו נעלמה ואל מול פנינו ניצבו ציבורים רחבים עם פנים עוטות מסכות, הבעת עיניים רצינית ושאיפה של ממש למלא אחר ההנחיות. ההיינו כחולמים?

בכל פעם שבעל עסק סיפר לי (בפרטי, לא מול מצלמות) שהוא נזהר מלהמרות את פי הרשויות, שהוא לא יפתח את העסק עד שיידע בדיוק איך לנהוג - מצאתי את עצמי נדהמת. כך קם ונהיה הדבר? כנראה שכן. הישראלים של 2020 הפנימו בבת אחת את השינוי המהיר, עטו מסכות, צייתו לכללים, מילאו אחר הוראות קלות כחמורות. היו הפרות פה ושם והמשטרה חילקה דוחות כדי להעביר מסר של הרתעה, אך באופן כולל, חוצה מגזרים, דתות ולאומים, הציבור שלנו היה בעל עמידות איתנה.

חיפשתי הסבר פסיכולוגי-אנתרופולוגי לתופעה. ייתכן שההסבר הבא יענה על כך: הישראלים מורגלים מאוד בעתות אסון וחירום לאומי. הציבור שלנו אלוף בריצה למרחבים מוגנים, השתטחות לצד הדרך, חבישת מסכות אב"כ, התגוננות מפני טרור. לא ניצבנו מעולם מול נגיף משתק, אבל נאומי החירום של נתניהו והשוואת המצב למלחמה עשו את העבודה. כולם נכנסו לכוננות וצייתו באדיקות. אחרי חודשי ההתחפרות בבתים וכשיצאנו החוצה לרחובות, נדהמנו לגלות שכולם עוטים מסכות. זה לא דמיון, זו המציאות, הציבור הישראלי כבד ראש ורציני.

ארוחת אפטאר בין דיוני ההצבעות

מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ שלחה את עיניה וצווארה מעלה, לקומה השנייה של היציע, לחפש בעיניה את חברי הכנסת שמוקמו הרחק מרצפת אולם המליאה. המצב החדש בכנסת, עם ריחוק חברתי של 2 מטרים לפחות, חייב את הנהלת הכנסת להיערך באופן שונה. הם סגרו את הכנסת בפני מבקרים בראשית המשבר, וכאשר נכנסו למרתון הצבעות הבינו שלא יוכלו לערוך זאת בהצבעת שניים־שלושה בכל פעם במליאה, כפי שהתקיימה באורח חריג השבעת הכנסת ב-16 במרץ.

הפתרון היה להושיב את חברי הכנסת בקומות העליונות, במקום השמור לאורחים ולעיתונאים. חלק מן הח"כים ישובים מאחורי זכוכית היציעים, בספסלים שבהם בימי שגרה ניתן לראות צעירים חרדים ממלאים את השורות, בחולצות לבנות ובמכנסים שחורים. הם תמיד שם, גם בלילות ארוכים של הצבעות תקציב ואף באירועים משמימים.

הפעם פזורים שם חברי הכנסת, וכאשר הם משיבים בקריאה "נגד", "בעד", לעתים קשה לשמוע זאת למטה ומלר-הורוביץ חוזרת אליהם. "לא שמעתי", "בעד?", "נגד?" - הדיונים הללו נמשכו שעות ארוכות, כולל בלילות. כל התקופה הזו, בחקיקה, בממשלה, בעיתונות, היא מוזרה ומנוכרת.

הבידוד החברתי לא מייצר טלוויזיה טובה. גם בצד של העיתונות, העבודה הפכה להיות צפייה ארוכת שעות במסכים שבהם ישובים שופטים, פקידים, נבחרי ציבור, כשהם רחוקים זה מזה. עם המסכות על הפה והאף קשה לחוות את מבטיהם, לחוש את הרגשות. יהיה זה אנדרסטייטמנט לכתוב שהקורונה פוגעת ברגש, הבעה, מחוות הגוף. בלי צפיפות, זיעה וצ'פחות, הפוליטיקה נראית משמימה וריקנית.

לכן היה נחמד לשמוע השבוע על סיפור ארוחת אפטאר לסיום צום הרמאדן שנערכה בחדר של סיעת המשותפת. לא כל חברי הכנסת של המשותפת הם מוסלמים. בתום שלוש מערכות בחירות הם מאוחדים וסועדים יחד, גם הנוצרים והיהודי שביניהם. בשל השעות הרבות של דיונים במליאה, הוחלט ביום רביעי בערב לצאת להפסקה מהצבעות בין 19:00 ל-20:00 ולאפשר להם לשבור את הצום יחד בחדר הסיעה.

הסיעה הזמינה קייטרינג ממסעדה ירושלמית, עם עוף ואורז, מיץ שקדים, מרקים, חומוס, סלטים וקינוחים מסורתיים. בסך הכול 15 חברי כנסת של המפלגה הסבו לשולחן ומעט היועצים והדוברים המורשים להיכנס לכנסת בימים אלה.

לקראת סיום הסעודה, חלפו במסדרון בכירי ליכוד: חברי הכנסת מיקי זוהר, המיועד לתפקיד יו"ר הקואליציה, גדעון סער ודוד ביטן. הם לא התביישו ומיהרו פנימה וגם התיישבו לפטפט. וכך נצפה זוהר לצידה של היבא יזבק. לא נשכח שרק לפני כמה חודשים, יזבק הייתה על המוקד של זעקות הליכוד, וכעת שבת ח"כים גם יחד. זוהר סיפר לנוכחים שמיץ שקדים זה בתפריט הקבוע שלו "כי אשתי טריפוליטאית ויש לנו את זה מהבית" . ביטן וזוהר טעמו מן האוכל. גדעון סער, כך סופר לנו, נכנס לחדר הסיעה אך לא טעם. וכולם בירכו את הסיעה של הרשימה המשותפת ב"רמדאן כרים".

בסופו של דבר סיכם זאת עבורנו אחד הנוכחים מקרב אנשי המשותפת: "הם שמעו שיש אוכל והלכו בעקבות הבטן, וכמו יהודיים טיפוסיים, אכלו מכל הבא ליד".

השבוע נתניהו כבר לא מחזר אחרי ימינה

השבוע ימינה והליכוד פרשו זו מזו, בפעם הראשונה בשנה וחצי של מערכות בחירות חוזרות ונשנות. הדם הרע תמיד היה שם, בין יו"ר הליכוד נתניהו ובין שני עובדי לשכתו הבכירים לשעבר, נפתלי בנט ואיילת שקד. ברגע של לחץ פוליטי, נתניהו מינה את בנט לתפקיד הבכיר ביותר בממשלה, שר הביטחון.

זה היה אי שם באוקטובר, אחרי מערכת בחירות מועד ב', כאשר לגנץ היו 65 אצבעות נגד נתניהו וגוש ה-55 של הליכוד איים להתפרק. בנט ושקד קפצו אז כנשוכי נחש ואמרו "לעולם לא נפרוש מן הגוש, לא נעשה כדבר הזה, בשבילנו זה "רק ביבי". נתניהו בכל זאת היה מוטרד מציר עוקף וחיבור בין בנט לגנץ ואשכנזי ומיהר למסור לבנט את תיק הביטחון. הוא עדיין זוכר את ברית האחים המיתולוגית בין בנט ללפיד אי שם ב-2013.
אולם השבוע, עם גנץ ואשכנזי לשמאלו של נתניהו, הוא כבר לא מחזר אחרי ימינה. הוא הבטיח לשר רפי פרץ תפקיד שר בכיר, זאת בתמורה לנטישה הרועשת של פרץ את שותפו לרגע, איתמר בן גביר. אך מהן הבטחות לעומת הצורך לקיימן?

גורמים בכירים בימינה שעמם שוחחנו השבוע ניתחו כך את המצב: אם נתניהו יחשוב שאין לו עתיד פוליטי וכי בעוד 18 חודשים זה הסוף מבחינתו, הוא יפנה כתף לאנשי ימינה. הם יישבו בחוסר חדווה באופוזיציה, אך ימלאו את תפקידם בנשכנות ובעוקצנות.
מנגד, וזו הסברה ההגיונית יותר, נתניהו לא רואה את קץ שלטונו. מבחינתו הוא ממשיך עוד שנים רבות, והוא מאמין שיזוכה, וגם אם תהיה הרשעה ולפחות עד תום הערעור, הוא השלטון. בסברה זו לא כדאי לו להפנות עורף לציונות הדתית ולהשליך את אנשיה לזרועות האופוזיציה.

בימינה טוענים שאם יקבלו שני שרים בכירים - למשל בריאות וחינוך - הם בפנים. אבל עבור תיק אחד משמעותי כמו בריאות ועוד חצי תיק תפוצות (ברוטציה), הם לא יסכימו להיות חלק מהממשלה.