85 שנים דלק התנור במפעל פניציה בצפון. השבוע בצל הקורונה הוא כבה

השבוע כיבו את תנור הזכוכית הגדול במפעל פניציה שבצפון, אחרי יותר מ־85 שנה שאש התמיד דלקה בו • הקורונה לא רק הרגה סופית את המפעל, היא גם חיסלה כל אפשרות למאבק עובדים ראוי • אין כאן טובים ורעים, רק סיפור טרגי, שבסופו 300 עובדים שהולכים הביתה

מפעל פניציה צפון / צילום: איל יצהר
מפעל פניציה צפון / צילום: איל יצהר

מד הטמפרטורות עומד על 43 מעלות כשאנחנו מגיעים בשעות הבוקר של יום ראשון לאזור התעשייה ציפורית שליד נוף הגליל, לשעבר נצרת עילית. "זכוכית איכותית לאיכות חיים", מכריז השלט הגדול בכניסה למפעל שאליו לא נותנים לנו להיכנס, ואנחנו מציצים דרך הגדר הנעולה. בפנים כבר התחילו העובדים בתהליך כיבוי וחיסול תנור הזכוכית הגדול, שסימן את סגירת המפעל. גם בזה יש משהו אכזרי, לתת לאנשים להשמיד במו ידיהם את מקור פרנסתם. כיבוי התנור סימן שמפעל פניציה עבר את נקודת האל חזור.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "תנור"? מכל עצום של 40 מטרים על 8 מטרים ועומק של כ-2 מטרים, שיכול להחזיק 1,500 טונה זכוכית בטמפרטורה של 1,750 מעלות, בעזרת שורה של ברנרים שמקיפים אותו ויורקים אש גיהינום 24/7/365. זה לא תנור שאפשר להדליק אחרי שמכבים. זה גם לא בדיוק ש"מכבים" אותו.

מפעל פניציה צפון / צילום: איל יצהר
 מפעל פניציה צפון / צילום: איל יצהר

אין שאלטר, אלא תהליך ארוך הכולל ריקון חומר הגלם, ניקוז הבדיל הנוזלי, שהופך את הזכוכית הנוזלית ללוח חלק ושטוח ("זכוכית ובדיל", אומר לי מנכ"ל המפעל, "הם כמו שמן ומים"), קירור ועוד שלבים עד ההריסה הסופית שתגיע בשבועות הקרובים. כל מי שאני מדבר איתו על פניציה מכנה את התנור פשוט "המפלצת". איזו טעות של ההנהלה שלא נתנה לי להיכנס, אני חושב לעצמי, הרי מי יכול היה לשורר טוב ממני את שירת חייו ומותו של התנור הענק שהוציא מקרביו הלהוטים 500 טונות של לוחות זכוכית כל יום, עד שהוכרע על-ידי השילוב של יבוא זול ומגפה עולמית?

עכשיו באים?

מחוץ למפעל אנחנו פוגשים את חיים קטרי, יו"ר הוועד. הוא נראה מותש ומרוקן כמו שרק נציג עובדים במפעל שנסגר יכול להיראות. צער העולם הוטל באחת על כתפיו של קטרי, שמרוב מתח ועצבים נפל במפעל לפני כמה ימים ושבר את היד בתאונת עבודה. הוא מדבר איתי, אבל הוא לא איתי. "אני צריך להיכנס להיות עם הפועלים", אומר קטרי בשקט, "אבל אין לי אנרגיה להיכנס לשם, אני פשוט לא יכול. כל הלילה לא ישנתי".

עובדים שעוברים על פנינו מדי פעם מבואסים מדי בשביל להתראיין, אבל הפנים אומרות הכול; כמו בהרבה מפעלים, גם בפניציה יש מספר גדול של עובדים מבוגרים, שמי יודע מה יעשו בהמשך ואיפה ימצאו עבודה, אם בכלל. כולם עצובים ומרירים. למה אתה בא רק עכשיו, כשכבר אין מה לעשות, שואלים אותי.

אנחנו נכנסים עם קטרי אל קרוואן הדרכה שמוצב מחוץ למפעל. קטרי מדליק מזגן, ו-בום! הפקק קופץ. הטמפרטורות במבנה ההביל מטפסות הרבה מעבר ל-50 מעלות, אבל לך תשיג חשמלאי עכשיו, כשכולם עסוקים בהמתת החסד לתנור. יש בזה סוג של יופי פואטי, אני אומר לעצמי בעודי מתאדה במהירות: אם לא תראה תנור, לפחות תרגיש בתוך תנור.

"לפני חודשיים קרא לי המנכ"ל", מספר קטרי, "מיד הלב שלי התחיל לדפוק. הוא סיפר שאם לא יקבלו מענק והפסקת יבוא טוטאלית, המפעל ייסגר. הייתי בהלם. היה לי קשה לעכל את הבשורה. ואז כבר התחילה הקורונה ואי אפשר להוציא אנשים להפגנות. נלחמנו כמה שיכולנו. התחלנו מו"מ, ובסופו התפשרה ההנהלה ונתנה פיצויים מוגדלים, עד ל-80 אלף שקל (תלוי בוותק). זה הרע במיעוטו".

מפעל פניציה - חזית המפעל / צילום: איל יצהר
 מפעל פניציה - חזית המפעל / צילום: איל יצהר

קטרי, בן 58, כבר 35 שנים במפעל, דור שלישי לפניציה, אחרי אביו וסבו לפניו. "מה הלאה? אלוהים גדול. אני בן 58, זה גיל בעייתי. זה לא רק אני, יש פה המון חבר’ה כאלה. מי יודע אם ימצאו, ואם ימצאו - באיזה תנאים. אני רואה מה מציעים פה לצעירים: זה לא שוק עבודה, זה שוק עבדים".

"הכי קשה כמובן אי הוודאות", אומר קטרי, "מילא להיות מפוטר בתקופה רגילה, מקסימום אתה נתקע בבית חודש-חודשיים, הרי מי שרוצה לעבוד ימצא עבודה, אבל עכשיו, לך תדע. אתה מאבד את כל עולמך פה ולא יודע מה לעשות. אנשים משתגעים. חשבתי שאם התנור יכול להחזיק עוד שבע שנים, אלה השנים שיש לי לעבוד. זה לא קרה".

הקורונה לא רק הרגה סופית את פניציה, ועל כך בהמשך, היא גם חיסלה בפועל כל אפשרות למאבק עובדים ראוי (גם אם חסר סיכוי) ולמשיכת עיסוק תקשורתי; זו לא הייתה תקופה טובה למחאה ולהפגנות, נאמר זאת כך. בקושי אסיפות עובדים היה אפשר לעשות. כולם התעסקו רק בדבר אחד ושכחו מכל השאר. מה אתה בא עכשיו, שואלים אותי בפניציה, כשביקשנו וחיפשנו, אף אחד לא הסתכל עלינו.

זה היה מקום טוב

אני פוגש את הפועל דוד יצחק, בן 62, מהיחידים שמוכן לדבר. באמצע השיחה שלנו הוא מבקש הפסקה והולך להתראיין לתוכנית רדיו. זה די מבאס אותי בהתחלה - מה עיתונאי מקליש מבקש בחיים, אם לא קצת בלעדיות מדי פעם? - אבל אין בלבי על יצחק, כמובן: צריך הרבה מאוד אומץ כדי להיחשף ככה ולספר על הפחדים הכי גרועים שלך ל-9 מיליון אנשים. נשמע לכם קל? בואו נראה אתכם. בינינו, אני מבין הרבה יותר את הפועלים שהסבו את מבטם וסירבו לדבר איתי. גם אני לא הייתי מדבר עם עצמי לו המצב היה הפוך.

"34 שנים וארבעה חודשים אני במפעל", אומר יצחק בקול בוטח שנסדק בצדדים. "חמישה נכדים גידלתי. זה היה מקום טוב לעבוד בו. התפרנסתי, היחס היה טוב. עכשיו יש לי חמש שנים לפנסיה, שלחתי קורות חיים לכמה מקומות, אבל מי ייקח אותי, בן 62? את הצעירים עוד לוקחים לעבודה. אבל גם הם ירדו בתנאים.
"אחרי 34 שנה וארבעה חודשים שאני בפניציה, עם הוותק והשעות הנוספות אני מגיע ל-8.5 אלף שקל בחודש, זה שכר מכובד בזכות התוספות, אבל השכר הבסיסי שלי הוא שכר מינימום".

ומה נתת לפניציה במשך 34 שנים תמורת שכר המינימום? ספר לי על יומך.
"אני חיפאי. בארבע וחצי בבוקר אני קם להספיק את ההסעה של חמש ורבע. בשש וחצי מתחיל לעבוד. לפעמים בחיתוך פלסטיק, לפעמים מכניס קו לייצור, לפעמים נותן זריקה של הזכוכיות, מה שאומרים לי אני עושה. עובד קשה, עבודה פיזית. אחרי שעות נוספות יוצא מהמפעל בחמישה לשבע בערב. מגיע הביתה גמור בשמונה וחצי רבע לתשע, והולך לישון. זה לא קל, שמע".

לא נשמע קל.
"כמעט כולם פה כמוני", אומר דוד יצחק, משתדל להיאחז בכל כוחו בחיוך שלו, אבל לא תמיד מצליח. "בפריפריה תמיד אוכלים אותה", אומר קטרי בעייפות.

באותה השעה שאנחנו יושבים עם הדמעות הכבושות והחום המעיק ואי הוודאות הבלתי אפשרית בקרוואן הלוהט ובתוך המפעל שוקדים על כיבוי התנור, מושבעת ממשלה חדשה בישראל. המרחק בין 36 השרים המושבעים ל-300 הפועלים המפוטרים פשוט בלתי נתפס. "תראה כמה הם מבזבזים", אומר יצחק, "אבל מצד שני, אני מבין שאי אפשר לתת לכולם. יש הרבה מפעלים ועסקים. שלחתי לביבי הודעה בפייסבוק, גם לכחלון, לשר הכלכלה, לכולם. אף אחד לא ענה לי".

אתה פועל ייצור מהפריפריה. למה שיענו לך, מי אתה בכלל?
"כנראה שאתה צודק", מהנהן יצחק והולך לדבר ברדיו.

חבורה קלה באגו

מפעל פניציה הוקם ב-1934 בחיפה. היה מפעל של כור וההסתדרות עד לשנת 1989, אז נמכר לתאגיד הזכוכית העולמי "גרדיאן". בשנת 1993 עבר המפעל מחיפה לאזור התעשייה ציפורית בנוף הגליל. במקום שבו ניצב המפעל הישן עומד היום קניון חוצות המפרץ. בשנת 2012 עבר המפעל משבר כלכלי חמור ונכנס להסדר נושים בעקבות חובות מצטברים של יותר מ-320 מיליון שקל, כמעט ונסגר, ואז נמכר לקרן פורטיסימו. "הקרן שהצילה את פניציה", הכריזו הכותרות בעיתוני הכלכלה.

פורטיסימו קפיטל, קרן פרייבט אקוויטי מהגדולות בארץ, שנייה לקרן פימי, מתמחה במציאת חברות המצויות בקשיים והשבחתן. לפעמים זה הולך, כמו באקזיטים המוצלחים בסודהסטרים, נור מקרופרינטרס וקורנית דיגיטל, ולפעמים פחות. פורטיסימו שילמה כ-32 מיליון דולר, ולפי דיווחים והערכות הזרימה פורטיסימו בסך-הכול למעלה מ-130 מיליון שקל לפניציה במהלך שמונה השנים.

למרות תוכניות הבראה וכמה פעולות מוצלחות כמו סגירת פעילויות וצמצום הפסדים שהביאו את פניציה לרווחיות בשנים האחרונות, היא לא הצליחה להשביח את המפעל באופן משמעותי. העיכוב המשמעותי בחיבור לגז, מחירי הגז הגבוהים והייבוא הזול מטורקיה ניצחו.

בפברואר השנה פורסם ב"גלובס" שפורטיסימו השלימה גיוס של 650 מיליון דולר לקרן החמישית שלה. בסך הכול גייסה פורטיסימו עד היום כ-1.6 מיליארד דולר בחמש קרנות. פניציה שייכת לקרן השלישית, שגייסה 265 מיליון דולר ב-2012 ומציגה היום תשואה של פי 3.5 על הכסף.

סגירת פניציה לא תהיה מכה רצינית לפורטפוליו של פורטיסימו, מקסימום חבורה קלה באגו. הפועלים, ההסתדרות ומשרד הכלכלה מפנים אצבע מאשימה אל הקרן, שלא המשיכה להחזיק במפעל ולהזרים עוד כספים תוך כדי שהיא מציבה למדינה דרישה בלתי הגיונית - להפסיק לגמרי את יבוא הזכוכית מטורקיה.

לפי העובדים, הדבר מעיד שפורטיסימו החליטה להיפטר מהמפעל. "הם רק רצו לסגור את המפעל", חזרה ונשמעה הטענה. חלק מהעובדים ומהפקידים בממשלה אף טוענים שהקורונה הייתה רק תירוץ לסגירה.

בפורטיסימו סרבו להתראיין לכתבה, אבל לפי שיחות עם גורמים בשוק ההון, במפעל ובקרן עצמה אפשר גם להתרשם אחרת. פניציה היא לא השקעה קלאסית לקרן כזו. הזמן הארוך (יחסית לקרן מהסוג הזה) שהחזיקה הקרן במפעל, הסכומים הגדולים שהזרימה בתקופות הקשות, תהליכי ההבראה, היעדר אקזיט באופק, ועד להסכמי הפרישה הנדיבים שנחתמו עם העובדים מעידים שבמקרה של פניציה לא היה מדובר בהשקעה עיוורת וקרת לב של קרן תאבת בצע.

יובל כהן, מייסד ושותף בפורטיסימו אומנם אמר ל"גלובס" לפני שנה וחצי ש"הכנסות חוזרות ורווחיות גולמית גבוהה זה דבר שאצלנו הוא ממש דת", אבל מהמקרה של המפעל בצפון, נראה לי שמישהו באמת אהב את פניציה.

עוד טענה - נכונה על פניה - הנשמעת כלפי הקרן היא שכבעלים, הקרן לא נלחמה מספיק על המפעל מול המדינה. יש בזה משהו, בעלים של מפעלים אחרים היו מארגנים הפגנות עובדים וסיורי עיתונאים ומפעילים לובי על חברי הכנסת. אלה צעדים שעובדים לפעמים, אבל הם מנוגדים לגמרי לבסיס הבסיסים באופי של קרן פרייבט אקוויטי; ההארדקור של הקפיטליזם הגלובלי. אלה ממש לא האנשים שיבקשו הגבלה על סחר בינלאומי ויושיטו יד מתחננת לשר מקרי בממשלה מתנדנדת.

"הצלחנו להיות רווחיים"

אני מרים טלפון למנכ"ל פניציה מאז אמצע 2016, איל זגגי. כן, אני יודע מה אתם חושבים כי אי אפשר שלא לחשוב על זה. מתוך נימוס השעיתי את הסקרנות לסוף שיחתנו השנייה, אבל קסם הקופי-פייסט יעלה אותה קדימה.

אני בטח לא הראשון ששם לב שקוראים לך זגגי ואתה מנכ"ל של מפעל לייצור זכוכית.
"לא, אתה לא הראשון".

ברור. מה מקור השם זגגי? נשמע תימני.
"זה שם רוסי. אבי נולד בשם חנוך סטקולשצ'יק, זגג ברוסית. כשבן המשפחה הראשון הגיע לארץ בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, תרגמו את שמו לזגגי, ורוב המשפחה זרמה עם זה. כנראה שאחד מאבותיי היה זגג".

הזכוכית היא הדם בעורקיך, היא מקודדת בדנ"א שלך.
"זו קארמה".

נחזור לשיחה כפי שהתנהלה באמת. ביום ראשון בבוקר, כשהרמתי לו טלפון מהדרך למפעל, תפסתי אותו בצערו. זגגי נשמע שבור, מוטרד, כועס וחשדן. "זה יום קשה מאוד, ובמקום להיות עם העובדים, לתת להם תשומת לב, לבכות איתם, אני צריך לסנן עיתונאים", הוא צולף בי.

"היום אנחנו מכבים את התנור ועוברים את נקודת האל-חזור. העיתונות לא תעזור לנו. כשרצינו להתראיין לא קיבלנו תשומת לב, כי כולם היו עסוקים בקורונה ובמעון שני לראש הממשלה. הניסיון שלי עם התקשורת זה שאתה אומר משהו ואו שכותבים ההפך, או שכותבים לא נכון. בשביל מה אני צריך את זה? מה שחשוב לי ש-300 האנשים ירגישו טוב. טוב זה יומרני - שירגישו פחות חרא".

השיחה מסתיימת ולמחרת אני מתקשר שוב, הפעם זגגי פנוי, ואנחנו מדברים באריכות. "סגירת המפעל היא חד משמעית בגלל הקורונה. כל אמירה אחרת מופרכת לחלוטין. נכון שהיו גם שנים קשות למפעל, אבל בשלוש השנים האחרונות - מ-2017 ועד שהתחילה הקורונה - המפעל היה רווחי. אפילו דצמבר 19 היה חודש ממש חזק. ואז הגיע ינואר 20 והיה קצת חלש, ואז נוצרו שמועות והתחילו דיבורים על קורונה. פברואר, מארס ואפריל כבר היו זוועה. זוועה.

"אנחנו ברמת הוצאות קבועה ולא משתנה של 5.9 מיליון דולר בחודש. שליש לאנרגיה, בעיקר גז, הרי במדינת ישראל מתווה הגז הוא מטורף בהשוואה לכל מקום אחר בעולם, ועלות הגז שלנו גורמת לנו להיות מאוד-מאוד לא תחרותיים.

אם היינו משלמים גז כמו בארה"ב היינו מספרים סיפור אחר לגמרי. אנחנו מהצד של אלה שאוכלים אותה ממתווה הגז. אנחנו משלמים כמעט שישה דולרים ל-MBTU (יחידת אנרגיה), ובארה"ב פחות משניים - ובכל זאת הצלחנו להיות רווחיים. עוד שליש לחומר גלם, והשאר כוח אדם".

"ולמרות הכול - למרות המחירים והגז והשקל החזק ופערי ההובלה - הצלחנו. אנחנו מייצאים 50% מהתוצרת שלנו, והזכוכית שלנו נחשבת מהטובות בעולם. ואז הגיעה הקורונה. בינואר, פברואר ומארס מכרנו ב-4 מיליון דולר בחודש, באפריל זה כבר צנח ל-1.8 מיליון. בארבעת החודשים הראשונים של השנה נפלנו לבור תזרימי של כמעט 40 מיליון שקל - וזה אך ורק קורונה. מדינות שמכרנו להן חסמו אותנו לגמרי, וגם בישראל חווינו ירידה דרמטית מאוד. וכשקצב ההוצאות לא משתנה - מה אתה יכול לעשות? מה? לבקש עוד ועוד הזרמות מפורטיסימו? החברה לא יכולה לדמם כל חודש יותר מ-2 מיליון דולר".

איך מפעל כל־כך ותיק וטוב מתמוטט כל־כך מהר?
"הצלחנו להיות רווחיים - לא ברמה שמביאה תשואה מי יודע מה להשקעה, אבל אפשרה את המשך חיי המפעל. מפעל זכוכית זה אפס או אחד, אי אפשר להאט או לצמצם. או שהתנור עובד או שלא עובד. וכך הפסדים מצטברים, זו הסיבה שמגיעים לנקודת שבירה ולא לנקודת כיפוף. לכל אורך הדרך פורטיסימו שילמו, כיסו כל צורך תזרימי או החזרי חובות מהעבר. אני ממש לא רוצה להתנגח עם העובדים וההסתדרות, אבל קל מאוד לבוא לבעלים בטענות. לדעתי היה הסכם נדיב, הרבה מעבר למחויבות החוקית".

השתלטות טורקית על שוק הזכוכית

טוענים שדרישות הקרן מהמדינה היו לא הגיוניות בעליל: מענק של 30 מיליון שקל ובעיקר: חסימת היבוא מטורקיה.
"המילה ‘דרישות’… הדבר שגרם לנו הכי הרבה נזק בכל הסיפור זה שנכתב שפניציה ‘דורשת’. לא דרשנו כלום מאף אחד, אמרנו למדינה שאם היא חושבת שתעשייה זה דבר חשוב, היא צריכה לעזור. שני דברים ביקשנו מהמדינה: מענק כדי לעבור את התקופה הזאת. בסביבות 30 מיליון שקל. ודבר שני, שתבוצע חסימת יבוא, בעיקר מטורקיה ומסין, של זכוכית שטוחה".

בקשה קצת מקוממת על פניה.
"כמו שאנחנו המשכנו לייצר ולהתמלא במלאי בזמן הקורונה, גם כל מפעלי הזכוכית האחרים בעולם המשיכו לייצר ונתקעו עם מלאים. יש כמות אדירה של זכוכית בעולם. ברגע שהקורונה מתפוגגת - כל מי שיש לו זכוכית בעולם ינסה למכור אותה הכי בזול, העיקר להיפטר. במקרה הזה ראוי לבצע חסימת יבוא. חשבנו שאנחנו צריכים להגן על הבית שלנו - שהשוק הישראלי יקנה קודם מאיתנו. זה מה שביקשנו".

נשמע קצת יותר הגיוני. זו הייתה דרישה ריאלית בכלל?
"בהחלט, אנחנו יכולים - סליחה, יכולנו - לספק את כל צורכי הזכוכית (השטוחה) של מדינת ישראל. הייתה לי ציפייה שיישב מישהו במדינה, וסליחה על התמימות שלי בימים אלה, ויחשוב ויחליט מה מעניין אותו בתעשייה בישראל, על מה רוצים לשמור, במה מוכנים להשקיע. הסכומים שאנחנו מדברים עליהם לא מטורפים. סכום כזה יכול היה להציל את פניציה. הרי רק הביטוח הלאומי שהמדינה תשלם על העובדים יהיה כמעט המספרים האלה".

והמדינה פשוט אמרה לכם לא?
"לאנשים במשרדי הממשלה היה אכפת, אבל בסוף זה נמדד במעשים. בשורה תחתונה: כלום. לא הלוואות, לא מענקים, כלום. עד עצם הדקה הזו לא קיבלנו אגורה. מההתחלה אמרנו שנכבה את התנור ב-17.5. הכול היה בשקיפות מלאה מול העובדים".

למה דווקא אז?
"כלכלית היה עדיף להפסיק כבר לפני חודש-חודשיים. השיקול היה סוציאלי, בלי ציניות; הבנו שזו תקופה קשה ורצינו לתת לעובדים עוד חודש, חודש וחצי, שיעבדו, שיוכלו לחפש עבודה חדשה ברוגע. חשבנו גם שאולי בזמן הזה מישהו במדינה יתעורר ולא ייתן למפעל להיסגר. אבל הסבירו לנו טוב מאוד שמענקים אין, ושחסימת יבוא מטורקיה היא בלתי אפשרית".

היא אכן בלתי אפשרית. עם כל הסימפטיה הרבה לפניציה, מדינת ישראל לא יכולה לעשות צעדים כאלה מול טורקיה וסין - עוד אחד מהחסרונות בלהיות קטן. "יש השתלטות טורקית על שוק הזכוכית בישראל, שנמצא בסכנת הכחדה", אמר ח"כ עודד פורר בדיון בוועדת הכספים שהתקיים בשבוע שעבר ועסק בסיוע למפעלים במצוקה. "50% מהתעשיינים נמצאים במצוקה תזרימית", אמר נשיא התאחדות התעשיינים רון תומר. רק בארבע השנים האחרונות נסגרו חמישה מפעלי זכוכית בגלל היבוא מטורקיה. ובחזרה לאייל זגגי, מנכ"ל פניציה:

בוא נגיד שהקורונה הייתה נגמרת אתמול, גם אז היית מכבה את התנור?
"לצערי כן. קודם כול אני כבר במינוס 40 מיליון שקל, שנית - במצב של שוק מוצף, אין לי הרבה מה לעשות. אלה שני הדברים שהיינו זקוקים להם כדי להתקיים. זה מקומם במיוחד. כשאתה רואה שאין עם מי לדבר, עסוקים באוסף המשרדים. אטימות וניתוק כל-כך…

מקוממים. "יש לי בטן מלאה על מה המדינה עשתה ולא עשתה בהקשר שלנו. מה עושים בשביל האנשים בפריפריה? אני מאמין שיהיו פה מאות אלפי מובטלים, משפחות שנפגעו. תהיה פה כזאת רעידת אדמה, שאנחנו רק מייצגים אותה - אנחנו רק מפעל אחד בגליל שסוגר את שעריו.

"למרות כאב הלב הענק, אני גאה במה שעשינו. אני כבר לא אהיה פה, פניציה תמשיך להתקיים כחברת סחר. תמכור את המלאי שהצטבר (המלאי מוערך ביותר מ-40 אלף טונה, מלבד זאת יש גם מכונות וציוד וקרקע וכו’, שיאפשרו לפורטיסימו להחזיר את ההשקעה, ד"פ) ובאיזשהו שלב תתחיל גם לייבא זכוכית בארץ".

והמעגל האירוני הושלם. יבוא הזכוכית מטורקיה סגר את המפעל שהפך ליבואן זכוכית מטורקיה. ההיסטוריה צוחקת צחוק מריר.
"כן… מריר מאוד".