הזכויות החוקתיות של אוכלוסיות מוחלשות חשובות מהשיקול התקציבי

כבר זמן רב שלא ראינו פסקי דין עקרוניים של בג"ץ העוסקים בזכות החוקתית לשוויון. אי אפשר לתלות את האשם בבג"ץ, כי אם בעתירות המונחות בפניו. והנה, לפני כמה שנים, הוגשה עתירה כזו על-ידי עמותת המרכז לעיוור בישראל, הטענה במוקד העתירה הייתה שהמדינה מפלה את אוכלוסיית העיוורים לרעה בהשוואה לנפגעי גפיים תחתונות, שכן דמי הליווי לעיוורים נמוכים משמעותית מקצבת הניידות לנפגעי גפיים תחתונות. זאת, בשעה שיכולתו של אדם עיוור להתנייד בכוחות עצמו איננה שונה מזו של נפגע גפיים תחתונות חסר רכב.

בהתאם, בתחילת דצמבר 2018 בג"ץ הוציא צו על-תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא תושווה גמלת דמי הליווי לעיוורים (כ-1,300 שקל) לקצבת הניידות לנפגעי גפיים תחתונות (כ-2,400 שקל). והנה - בסוף החודש שעבר נעשה ה"צדק" באופן רשמי: העתירה התקבלה. פסק דין זה הוא דוגמה מצוינת להפעלת ביקורת שיפוטית בנושאים בעלי השלכות תקציביות. הוא ממחיש כי שיקולי תקציב אינם יכולים להצדיק פגיעה בזכויות חוקתיות של אוכלוסיות מוחלשות.

אפליה לרעה של עיוורים

נחזור לשנות השבעים המאוחרות: בין המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) למשרד האוצר נחתם הסכם בדבר קצבת ניידות. הסכם זה נועד להקנות קצבה למוגבלים בניידות כדי לאפשר להם לנוע ממקום למקום לצרכי עבודה ולימודים. אולם, ההגדרה הפורמלית של "מוגבל בניידות" בהסכם התייחסה רק למי שסובל מנכות בגפיים התחתונות. ההסכם לא התייחס לעיוורים וממילא לא הקנה להם הטבות כלשהן. השופט אלכס שטיין עורך השוואה בין העיוורים לבין קבוצת הזכאים לפי הסכם הניידות ומסיק כי נפגעי גפיים תחתונות (בניגוד לעיוורים) אינם זקוקים, ברגיל, לליווי אנושי, אחרי התאמת התחבורה הציבורית לצרכיהם. לכן, לפי שטיין, לא ניתן לומר כי קשיי הניידות שחווים נפגעי גפיים תחתונות עולים על אלו של אדם עיוור. אדרבה, לפי שטיין, צרכי הניידות של עיוורים אף עשויים לעלות על אלו של נפגעי גפיים תחתונות. מכאן קצרה הייתה הדרך להחלטתו כי מדובר באפליה של העיוורים לרעה בהשוואה לזכאי הקצבה לפי הסכם הניידות, ולמסקנתו כי אין לאפליה זו שום הצדקה ולכן היא פסולה ואיננה חוקית ויש לתקנה.

אמנם השופט שטיין מצטייר כשמרן וממסדי, אבל מתברר שגם הוא לא יכול להישאר אדיש לאפליה של אוכלוסיות מוחלשות כמו העיוורים. שטיין הסביר כי את האפליה בענייננו ניתן לנסות לתקן על-ידי הוצאת צו שיפוטי מתאים ("שבו-נא ותחליטו") אבל סעד זה איננו אפקטיבי, שכן בחלוף כשנתיים וחצי מאז הגשת העתירה לא השתנה הרבה. לשיטתו, כיוון שהעיוורים נפגעו (וממשיכים להיפגע) מאפליה חמורה ונמשכת, הדבר מזכה אותם בסעד מיידי.

שטיין חותם את פסק דינו במשפט אלטרואיסטי ומרגש מאין כמוהו: "רבים מהעותרים לא רואים אותנו, אבל אנחנו רואים אותם". השופטים חנן מלצר וג'ורג' קרא הצטרפו בהסכמה לדברים אלה. מלצר הוסיף כי יש בפסק דין זה צעד נוסף ומבורך בנתיב שהותווה בפרשת מחמלי (בג"ץ 6069/10, 5.5.2014) ובתיקונים שהוחלו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. אגב, לדעתנו, מחשבה נוספת בכיוון הנכון היא ייזום רפורמה מקיפה בזכויות אנשים עם מוגבלות בניידות בשל נכות אחרת שאינה קשורה לגפיים תחתונות או לעיוורון, או למצער - תיקון רטרואקטיבי, כך שזכאותם של העיוורים לקצבת הניידות המשודרגת תתחיל להימנות לפני דצמבר 2018 (מועד הוצאת הצו על-תנאי).

59% מהעיוורים אינם מועסקים

אף שמלצר מקביל את ענייננו למצב בו "העיוור, שאיננו מבחין בין אפלה לאור, הולך בלילה ואבוקה בידו כדי להאיר לאחרים את הדרך", נראה כי עוד ארוכה הדרך לשילובם המלא של העיוורים בקהילה ובשוק העבודה. לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מיוני 2019, כרבע מהעיוורים חשים בשגרה בדידות ודיכאון (לעומת 5% בלבד באוכלוסייה הכללית), 59% מהעיוורים כלל אינם מועסקים (לעומת 22% באוכלוסייה) ורק כרבע מהעיוורים סבורים שחייהם ישתפרו בעתיד (לעומת 59% באוכלוסייה).

יודגש כי למרות שתקציב השירות לעיוור גדל בעשור האחרון בכ-40% (ל-125 מיליון שקל בשנת 2018) הוא עדיין לא מכסה את כל אוכלוסיית העיוורים. בכל מקרה, גם נתוני הסקר של הלמ"ס מראים בבירור שהתקציב אינו מספיק לכיסוי צרכיהם של העיוורים. לכך יש להוסיף כי לקויות ראייה הופכות שכיחות יותר עם התקדמות הגיל. לכן, העלייה בתוחלת החיים - לצד מגמת ההזדקנות הטבעית של האוכלוסייה - בוודאי צפויה להעלות את הצרכים התקציביים בשנים הקרובות.

ועדיין, צריך לזכור שגדולתה של כל חברה נמדדת בראש ובראשונה על-פי יחסה לחבריה המוחלשים. לכן, מלחמה עיקשת לשילוב אוכלוסיות מוחלשות כחלק ממדיניות הרווחה והתעסוקה של כל מדינה, מצדיקה את השקעת העלות הנדרשת, בוודאי התקציבית, להתאמת מקומות עבודה לאנשים עם מוגבלות. שהרי זה ברור שניצחון במלחמה זו ישפר את רווחת הציבור כולו.

מה שעוד ברור זה שבפסק הדין של בג"ץ (שמגלם בחובו משמעות תקציבית אדירה של מעל 100 מיליון שקל בשנה) יש משום ניסיון נוסף להגשים תובנה חשובה ביותר בדבר האדרת האוכלוסיות המוחלשות ושלילת הדרתם, יהיה המחיר אשר יהיה, ובלבד שתישמר ההגנה על קיום הדמוקרטיה וזכויות האדם. בקיצור, כל הכבוד. 

דון סוסונוב הוא עורך דין שהתמחה בבית המשפט העליון וזכה בציון לשבח ע"ש השופט (בדימ') יצחק זמיר בגין תרומתו לקהילה. אשר פרסיץ הוא בנקאי בכיר בבנק האירופי לשיקום ופיתוח (EBRD) וחבר מועצת המנהלים של עמותה לסיוע לעיוורים באנגליה. שניהם כלכלנים לשעבר באגף התקציבים במשרד הביטחון