כשהטיעון בעד משילות פגש במיקי זוהר

יו"ר הקואליציה נראה השבוע כמו נער פוסטר של קמפיין שתכליתו לשכנע את העם
כי רעיון המשילות הוא לא יותר מאשר ניסיון להכשיר כוחנות, זגזגנות ונקמנות • אז למה למרות הכול הכנסת היא עדיין המוסד הטוב ביותר לקבלת החלטות?

מיקי זהר / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
מיקי זהר / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

עכשיו, כשכמעט כולם עוטפים באהבה את המאמי הלאומית החדשה - ח"כ שאשא-ביטון - הנרדפת על ידי יו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, מבקשים בכנסת להיזכר בתקופות עבר. בימי הפאר שהכנסת ידעה להעמיד מתוכה יושבי ראש קואליציה אחרים. בזיכרונם המתעתע של רבים היו אלה יושבי ראש שכל פעולותיהם עידון ואנינות. אלא שהאמת כמובן רחוקה מכך. המתח בין הכנסת והממשלה התקיים מאז ומעולם. הוא אף פעם לא היה נעים והוא אף פעם לא היה עדין. אבל הוא תמיד היה חלק מהשיטה.

כל חטאה של ח"כ שאשא-ביטון מסתכם בכך שיצא לה לעמוד באחד הצמתים בהם נפגשים השביל הממשלתי והשביל הפרלמנטרי. והאמת היא שיש לי תחושה שאני יודע מה היא חווה כרגע, כשהאיום על תפקידה מוחשי וכולם מעריכים שהיא מחוקה. חוויתי חוויה דומה בעצמי כשעמדתי באחד מהצמתים האלה. ההליכה במסדרונות הכנסת כשצלב מטרה - שיו"ר הקואליציה סימן עליך בכבודו ובעצמו - בולט לעין כל, מוכרת לי. מגע היד שמונחת בעדינות על הכתף, בכל פגישה עם קולגה במסדרון הכנסת, והשאלה הבלתי נמנעת - "כבר פוטרת?" עדיין זכור לי.

כשיו"ר הקואליציה מחליט לפטר אותך

אצלי זה קרה לפני שלוש שנים. ח"כ איילת שקד כיהנה אז כשרת המשפטים ואני ריכזתי עבורה את ועדת השרים לענייני חקיקה. הטריגר לפיצוץ ביני לבין יו"ר דאז היה הצעת חוק פרטית צדדית וחסרת חשיבות של ממש. הח"כ לשעבר אראל מרגלית הגיש הצעת חוק בתחום ההשכלה הגבוהה. חברי הממשלה לא תמכו בה, והשרים שההצעה נגעה לתחומם התנגדו לה. כפועל יוצא, הבעתי את התנגדותי הנחרצת להצעה ואספתי כוח פוליטי להפילה. עד כאן לכאורה טוב ויפה. יהיו אפילו שיאמרו שמילאתי את תפקידי.

אלא שאיתרע מזלי ומי ששימש באותה העת יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, תמך בהצעה של מרגלית. והבעיה הגדולה יותר הייתה שביטן תמך בהצעה הזו בכל לבבו ובכל מאודו. המריבה שנקלענו אליה, שחלקים ממנה הפכו מתוקשרים מאוד, הגיעה לכך שביטן הכריז כי אחת דיני להיות מפוטר. למזלי, לא עבדתי אצלו אלא אצל שקד, כך שבאופן ישיר הוא לא יכול היה להרע לי. אלא שאז שלף ביטן את מכבש הלחצים שיו"ר קואליציה יודע תמיד להפעיל.

ביטן קבע שעד שלא אפוטר, ועדת השרים לחקיקה לא תוכל להתכנס. בהמשך הסכים להמתיק את עונשה של שרת המשפטים, שלא פיטרה אותי לפי מצוותו, כך שהוועדה שבראשותה תורשה להתכנס, אך לא לדון בהצעות חוק מטעם הכנסת. במילים אחרות, הוא ביקש לקבוע משוואה ביני לבין שקד: אם אני לא אפוטר על ידי שרת המשפטים, היא תאבד את סמכותה כיו"ר ועדת השרים לחקיקה.

הוועדה בוטלה כמעט כליל ולמשך שבועיים שום הצעת החוק מטעם הכנסת לא הובאה להצבעה במליאה. הסדרנים חזרו לביתם, באותם הימים, בשעה מוקדמת, והמליאה הרועשת בדרך כלל עד שעה מאוחרת, ננעלה בדומיה שעות מספר לפני שהשמש שקעה. הרבה עידון ואנינות לא היו כאן. רק מאבק, הפעלת כוח ותחושה קשה של משחק סכום אפס.

כשחייבים לבחור בין חיות לזוהר

אחרי שהשלמנו, ביטן ואני הפכנו מיודדים. הוא איש חכם וחביב ואני מעריך אותו. אבל באותה השעה הפיצוץ היה כמעט בלתי נמנע. הוא דיבר בשם ריבונות הכנסת ואני הרגשתי שכל סוגיית המשילות תקום ותיפול על ההצעה של מרגלית. ממרחק של שלוש שנים אני מצליח להיזכר בסיטואציה הזו ולצחוק ממנה. אבל אז התחושה הייתה אחרת לגמרי. ניסיון כוחני לפטר, חוסר סמכות מצד המאיים, ריקון ועדה מסמכויות והכרזות תקשורתיות חסרות בסיס; כל החומרים שמהם עשויה הסאגה שבין מיקי זוהר לשאשא- ביטון.

והנה וידוי. לטיפוסים כמוני, שמדברים רבות בשבח המשילות ועיקרון הפרדת הרשויות, יש בעיה אמיתית עם יו"ר הקואליציה הנוכחי. מיקי זוהר נראה כמו הפוסטר-בוי של קמפיין שתכליתו לשכנע את העם כי הדיבור בשם רעיון המשילות הוא ניסיון להכשיר כוחנות, זגזגנות, לקקנות ונקמנות. מעתה, בכל פעם שמישהו יעז להעלות טענה רצינית כנגד ניכוס הסמכויות השלטוניות שבג"ץ לקח לעצמו, שלא כדין ועל חשבונה של הכנסת, יונפו השלטים עם תמונתו של זוהר. הדמות שלו, כפי שהיא מתגלה בשעה שהוא מכהן כיו"ר הקואליציה, יכולה לשמש כנימוק האולטימטיבי להצדקת העברת מרכז הכוח מנבחרי הציבור לפקידות המקצועית. אם הבחירה היא בין נשיאת העליון אסתר חיות ליו"ר הקואליציה זוהר, קשה לראות את אלה שיבחרו בזוהר.

היתרון  הוותיק של הדמוקרטיה

אלא שהתמונה מורכבת יותר. כשאלכסיס דה-טוקוויל, בן האצולה הצרפתית שנשבה בקסמה של אמריקה במאה ה-19, ביקש לנסח את יתרונה של הדמוקרטיה על פני שיטות אחרות, הוא עשה זאת בזהירות רבה. הוא לא התיימר לטעון כי דמוקרטיה היא שיטה שמובילה את האזרחים לתוצאות רצויות בדרך שהיא חפה מטעויות, או בדרך שיש בה פחות טעויות מזו שמציע שלטונם של מומחים ואריסטוקרטים. 

טוקוויל טען כי יתרונה של הדמוקרטיה מצוי בכך שהיא השיטה המוצלחת ביותר לתיקון טעויותיה. בכך שבתוך המנגנון הדמוקרטי עצמו, זה שעשוי לגרום לטעויות רבות, חבוי גם סוד התיקון שלו עצמו. בכך שאותו כוח פוליטי שעלול להעלות לשררה של רגע טיפוסים כמו מיקי זוהר, הוא בדיוק אותו כוח פוליטי שבהכרח מייצר לו כרגע כיסים של התנגדות עזה. בליכוד ובקואליציה כולה. ההתנגדות הזו תביא לאורך זמן לתיקון הטעות. וזה בדיוק יתרונה של הדמוקרטיה. היא מאפשרת את התנודות האלה. היא מאפשרת לכולם להישמע ולהציע את הפתרון שלהם לבעיות השעה. כשחלק מהשחקנים מפעיל כוח רב מדי לצורך כפיית פתרונות גרועים מדי - הדמוקרטיה יודעת, גם אם בתהליך שעשוי להימשך זמן מסוים, לתגמל אותו באופן שלילי.

בזמן מגפה, כמו זו שאנחנו חווים כרגע, זו בדיוק השיטה שמאפשרת לממשלה להגיב במהירות למצב החירום. אבל זו גם אותה השיטה שמחייבת אותה לעבור, גם אם בדיעבד, וגם אם במרחק של מספר ימים, בכנסת לצורך קבלת אישור. היא משלבת מהירות תגובה נדרשת עם פיקוח פרלמנטרי מצד המוסד היחיד שבו נשמעים האזרחים.

בשונה מהדיונים המתקיימים בנושא הקורונה בבית המשפט, במסגרת עתירות כנגד פעולות הממשלה, בכנסת - נשמעים האזרחים בכבודם ובעצמם. לא נציגים שמעולם לא נבחרו על ידם ובכל זאת מרשים לעצמם לדבר בשמם. לא עותרים ציבוריים המתיימרים לפעול למענם. לא טיפוסים המבקשים להציל אותם מעצמם. האזרחים ממש. ללא פילטרים. בדיונים תוססים. לעיתים תוך התפרצויות. בצעקות, לא פעם בהפעלת כוח. ובדרך כלל תוך הפעלת כוח נגדי במקביל. זה היופי שבה. גם כשזה מצטלם רע.

והשיטה הזו מצמיחה גם טעויות כמו התנהלותו של מיקי זוהר. טיפוס שלא מתבייש לספר בגאווה גדולה שהוא מונע מהשאיפה לצבור כוח, כסף וכבוד. ולא שהיצרים האלה מטרידים אותי במיוחד. כולנו מונעים באיזה שהוא מקום מכל אחד מהם. ההתבהמות, שמתגלגלת לחוסר ההבנה שאין מה להפוך את העניין הזה לגאווה גדולה מדי, היא שמטרידה אותי. ההפיכה של שלושת הכ"פים לכרטיס הביקור, היא שמתמיהה.

גם העובדה שכיו"ר קואליציה זוהר רואה את תפקידו כסוג של ראש גשר פרלמנטרי של הממשלה בכנסת, ולא להיפך, לא מטרידה אותי. לגיטימי. העובדה שהוא מתגאה בוונדטה המטופשת שלו, בשם הממשלה, בשאשא-ביטון היא שמטרידה אותי. ההתנהלות שלו כוחנית, מכוערת ולא מוסיפה שום ערך לפוליטיקה שהוא עושה. היא עלולה לתמרץ באופן שלילי חברי כנסת טובים כמו שאשא-ביטון שלא לעשות את עבודתם.

ממה נובעים השקט והנימוס?

אבל, וזה האבל הגדול בכל הסיפור הזה, הדמוקרטיה גדולה יותר מטעויות בלתי נמנעות, כמו זוהר, שצומחות בה. ולכן לעולם אעדיף את הכרעת הכנסת על זו של העליון. אמנם נכון הוא שאיש משופטי העליון לעולם לא ינפק טקסטים מביכים מהסוג שרק זוהר יודע לנפק. אבל באותה השעה בדיוק גם איש מהם לעולם לא יצליח לייצג את האינטרס הציבורי באופן נאמן כמו שהכנסת יודעת לייצג. הדיון שמתקיים בין כתלי בית המשפט, לעולם יהיה מנותק ורחוק; מהרחוב ומהשוק.

הוויכוח הייצרי שמתקיים בין הכנסת והממשלה הוא ויכוח טוב. הוא בריא וחיוני לשיטה הדמוקרטית. גם אם ניתזים בו שבבים. הוא מייצר דרך שבאמצעותה הציבור מצליח להשפיע בדרכים שונות על עיצוב המדיניות. לעיתים הוא נראה מאוד מכוער ואנשים טובים כמו שאשא-ביטון עלולים להיפגע ממנו, אבל לעולם אעדיף אותו על פני החלטות מתקבלות בבתי המשפט. גם כשאלה מתקבלות בשקט מופתי ובנימוס. השקט והנימוס האלה נובעים מכך שאין שם מאבק. גם לא זה הרצוי המתקיים בין רשויות המבקשות כל אחת לקלוע לפתרון הטוב ביותר עבור הציבור. איש לא ישלם שם מחיר אישי במידה ויטעה. איש לא ימהר לתקן את טעותו כשזו תתגלה. הסמכות מוגשת שם בחביות ענק, והאחריות - בצלוחיות מתאבנים קטנטנות. מה שמוביל לאורך זמן להחלטות שאינן מוצלחות דיין. ולכן בכל יום, גם בכזה שמיקי זוהר מייצר בו כותרות שליליות, אכריז - נאמנים עליי פצעי הכנסת מנשיקות העליון. 

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד

צרו איתנו קשר *5988