האם אתם מספיק עשירים כדי לשרוד את הקורונה? האזינו

כשמניחים את הכרונולוגיה הכלכלית של הנשים והגברים שהשתתפו בפרויקט שלנו על ציר זמן שמתחיל אי שם בתחילת מרץ ומגיע עד ראשית אוגוסט אפשר לראות כמה שבירה ופריכה המעטפת של "מעמד הביניים" בישראל, וכמה מהירה וחדה ההידרדרות הכלכלית של מי שעד לא מזמן נהנו מחיים נעימים ונוחים.

במציאות של 20% אבטלה, כשאין לך גב כלכלי חזק, נכסים, תמיכה משפחתית וכיו"ב, זה לא לוקח כל כך הרבה זמן, מתברר, להגיע למצבים שבעבר הלא רחוק נראו לכל חבר במעמד הביניים דמיוניים לגמרי. משהו שרואים בטלוויזיה, שקורה לאנשים אחרים. "עצרנו הכול - החוגים של הילדים, הביטוח לבית, אין יותר קניות ספונטניות, בשר מקבלים מאמא שלי, פירות מאבא שלי. את הגינה הפסקנו להשקות והיא התייבשה", מספרים לנו איתי ואיילת האריס, זוג הייטקיסטים לשעבר שפתחו עסק עצמאי - משחקייה גדולה ומצליחה - וכעת עובדים במשכורת מינימום בסופר. "אנחנו לא משתמשים במייבש כביסה, לא נוסעים באוטו שלא לצורך, כל טיפולי השיניים הלא דחופים יחכו. רק את הסלולרי השארנו. אני במקום של איך אני משיגה לחם למחר. לחם. למחר. אתה מבין?".

"נשבר אצלי מחסום הבושה", אומרת טל רותם, גרושה ואם לשניים, יזמת בתחום התיירות שהתחילה לעבוד בניקיון במהלך הקורונה: "בהתחלה עוד הייתי מתנצלת. הייתי אומרת - זה לא המקצוע שלי. עכשיו אני בכלל לא שם".

נטלי טישלר, מפיקת אירועים שלפי הגדרתה הייתה אדם אמיד עד הקורונה ("טסתי פעמיים בשנה לחו"ל) נאלצה לחזור לגור עם ההורים: "אמא שלי אמרה לי ‘עזבי הכול ובואי אליי'. חזרתי לחדר הנעורים שלי בדירה של אמא בראשון לציון. פעם ראשונה מאז גיל 16. זו מכה לא פשוטה בכלל לאגו, להערכה העצמית".

"הימים שלנו מצומצמים. אני מרגישה שאנחנו במצור. אני מחפשת נקודות זמן ואין", מספרת איילה הדרי, שעבדה במשך 40 שנה בנתב"ג, עד שהוצאה לחל"ת: ביום שישי הלכתי עם הבת שלי והנכדה לקנות לה ילקוט לכיתה א'. חלקנו בינינו את ההוצאה על התיק, 300 שקל. אבל מאיפה אני אוריד את 150 השקלים? מהאוכל? ובכל זאת, אני לא יכולה למחוק את החיים שלי לגמרי. מתי יהיו לי עוד פעם נכדות בגיל 6?".

החיים השתנו לגמרי, מספר גם אוריאל בן צבי, בעל חברת תיירות: "אנחנו לא יוצאים, לא אוכלים בחוץ, דחינו קניות גדולות; תכננו לקנות רכב, וכבר לא נקנה. חיים בצמצום".

 הפגנת העצמאים מול הכנסת / צילום: כדיה לוי, גלובס

"עוני מסוג חדש"

כל מי ששוחחנו איתו נעזר בהורים כדי לשרוד. לא משנה אם הוא בעצמו כבר הורה מבוגר. כמה זמן יוכל מעמד הביניים העייף להחזיק כך מעמד? כמה חסכונות עוד אפשר לאכול, כמה הלוואות עוד אפשר לדחות, כמה ההורים עוד יוכלו לעזור? "נראה עוני מסוג חדש", אומר ל־G גורם בכיר במגזר הציבורי העוסק בנושא. "שכבה ענקית שהייתה במעמד הביניים ובבת אחת הפסיקה לעבוד. המדינה תצטרך להתמודד עם זה. אני מעריך שנראה ביניהם הרבה אנשים צעירים, שעוד לא הספיקו לצבור חסכונות".

עוני זו מילה קשה. אנחנו והמרואיינים שלנו מתגרדים ממנה כמו מפריחה, כאילו שעצם הופעתה מידבקת. אבל המספרים הם מספרים וכך מוגדר קו העוני בישראל: מחצית ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה; שזה אומר, למשל, כ־3,600 שקל לאדם שחי לבד; כ־6,000 שקל למשק בית של שניים וכ־9,000 שקל למשק בית של ארבע נפשות.

מומחים ששוחחנו עמם מעריכים כי הקורונה הכלכלית עלולה לדרדר משפחות שעד כה היו במעמד הביניים הישראלי אל מתחת לקו העוני, ובשל כך שיעורו עלול לעלות מ־18%-20% כיום ל־23% ויותר. "חלק מאנשי מעמד הביניים באמת ייפלו לעוני, לפי הגדרת הביטוח הלאומי, ואחרים יספגו ירידה דרסטית ברמת החיים", אומר פרופ' בני בנטל, חוקר ראשי וראש תוכנית מדיניות כלכלה במרכז טאוב.

"משפחה שבה, לדוגמה, האב טייס והאם בעלת עסק, עלולה לרדת מהכנסה של כ-50 אלף שקל בחודש לכ-10,000 שקל בחודש. זה דרמטי. הם לא עניים, כי ייתכן שיש להם נכסים, סיוע משפחתי וחסכונות, אבל הפגיעה היא קשה ומטלטלת". המונח "מעמד הביניים הרחב" מתייחס למשקי בית מהעשירונים 5-9 שהכנסותיהם הממוצעות נעות מכ-15 אלף שקל נטו בחודש עד כ-25 אלף שקל. כמה קל למשפחה ממעמד הביניים הישראלי ליפול לעוני? בימים שקדמו לקורונה, שבהם האבטלה הייתה נמוכה מאוד, פחות מ-4%, זה לא היה כל כך קל. אפשר היה להסתדר, בעיקר כי מצב המשק היה מצוין. גם מי שאיבד את מקום עבודתו יכול היה לעבור בקלות בין עבודות.

אלא שכיום המציאות היא של אבטלה של 20%, וללא אופק ברור להתייצבות כלכלית. במצב כזה, בני זוג שכירים שהשתכרו שכר מינימום ופוטרו, מקבלים דמי אבטלה בגובה 76% משכרם ועלולים ליפול כבר לטווח שנע בין עשירון שני לשלישי ובכך לגרד את קו העוני. אם יש להם ילד אחד, ובטח אם יש להם שני ילדים, הם כבר ממש בקו העוני.
וככל שיש למשפחה יותר ילדים, גם עם משכורות גבוהות יותר, היא עלולה להידרדר לעוני.

כך, לדוגמה, שני בני זוג עם 4 ילדים, שהשתכרו 8,000 שקל בחודש, פוטרו, וכעת מקבלים דמי אבטלה - כ־10,000 שקל בחודש לשניהם - כבר נוגעים בקו העוני. קודם לכן הם היו במעמד הביניים. ואלה עוד המצבים הטובים, שכן מדובר במשקי בית עם שני בני זוג שיש להם בכל זאת הכנסה מובטחת כלשהי עד יוני 2021. ומה קורה אם בני הזוג הם עצמאים?

 עצמאים דורשים סיוע מהמדינה בהפגנה בתל אביב / צילום: שלומי יוסף, גלובס

"העצמאים אוכלים חצץ"

מהמונולוגים של המרואיינים בפרויקט הזה, ומצירי הזמן של ההידרדרות הכלכלית שלהם שהם משרטטים, עולה שוב, ובבהירות יתרה ומרתיחה, תמונת ההפקרה של העצמאים במדינת ישראל. שכירים שפוטרו יקבלו דמי אבטלה עד הקיץ הבא וכל ילד מקבל מתנה, אבל החקיקה של דמי האבטלה לעצמאים תקועה, בזמן שהתשלומים לרשויות ממשיכים כמובן לרדת. יחד איתם נמשכות גם הוצאות רבות נוספות הקשורות בעסק ולא עוצרות גם כשהוא סגור: שכר דירה, ביטוחים וכד'. המענקים, כידוע, ניתנים באיחור, בפעימות (עד יוני 2021), בקמצנות (עד 70% מהמחזור החודשי או עד 15 אלף שקל לחודשיים, הנמוך מביניהם), טבולים בחוסר אמון משפיל ועטופים בבירוקרטיה מתישה. וזה עוד בלי שנכנסים לסאגת התלאות והעינויים סביב הפתיחות והסגירות של העסקים.

זה לא חייב להיות כך: בכמה ממדינות אירופה ניתנו לעצמאים מענקים נדיבים שנועדו לחקות את דמי האבטלה לשכירים. בגרמניה, למשל, כבר בסוף מרץ, עם הכניסה לסגר, קיבל כל עצמאי - גרפיקאי פרילנסר או בעל חברה של עשרה עובדים - עד 15 אלף יורו ישירות לחשבון הבנק, שהיו אמורים לכסות את הוצאותיו האישיות לשלושה חודשים. וכל זה קרה יומיים־שלושה בלבד אחרי שהגיש בקשה.

"השכירים שמקבלים דמי אבטלה סובלים, אך העצמאים אוכלים חצץ", אומר פרופ' בנטל, "עסק שקורס זו תמיד מכה למשפחה, ומכה פסיכולוגית ליזם שכשל. מי שפותח עסק מסתכן; זה חלק מהעניין. אבל כאן מדובר בזעזוע משקי, מה יכול לעשות אדם נגד זעזוע כזה? כלום. זה תפקידה של המדינה לבטח אנשים מול אירועים כאלה, אחרת מדוע אנחנו חיים במדינה? אנשים ניהלו את עסקיהם מתוך הנחת מוצא סבירה שיהיה בסדר. ובניגוד למלחמה, שבמהלכה עסקים מפוצים אם הם נפגעים, הפעם אין כמעט שום פיצוי".

מה עלולות להיות ההשלכות של זה?
"יותר טוב לא לחשוב על זה בכלל. אלה אנשים שהולכים וצוברים בתוכם מרמור על כך שאף אחד לא סופר אותם, וברור שהם יכולים לצאת לרחוב ולהביע את הזעם שלהם, ולא בצורה עדינה. תופעה כזו גוררת מהומות, ואלה דברים שכבר קורים כאן ובמדינות אחרות. זה לא אנושי, לא מוסרי וגם מסוכן. אנחנו לא רוצים להגיע למצבים כאלה, במיוחד במדינה שמתיימרת להשתייך לעולם הראשון. פעולות שצריכות להיעשות כדי להתמודד עם הבעיה, כמו עידוד הכשרות מקצועיות, פשוט לא נעשות. וצריך להרחיב את רשת הביטחון לעצמאים, לפחות בעת הזו של משבר".

"היום אין בושה"

איך שונה התהליך שעובר על רבים כל כך ממעמד הביניים בתקופת קורונה ממה שהיה בעבר? האם הוא באמת "מסוג חדש"? עמיה ליבליך, פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות נתניה, טבעה את המושג "עוני חדש" בספרה שהתפרסם לפני שלוש שנים ("קולות: עוני חדש בישראל", פרדס, 2017) והתבסס על ראיונות שנעשו בשנים 2015-2014 ומתייחסות בעיקר לשנים שבין ויקי כנפו, 2003, לדפני ליף, 2011.

"עוני חדש הוא עוני בלתי צפוי מנתוני הפתיחה של הסובלים ממנו", כתבה, "העניים החדשים הם אנשים שעמדו על רגליהם, או שהיו אמורים לעמוד על רגליהם בעולם הכלכלי, אך משום מה נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם". הגדרה שנכונה גם ל-2020.
מה ההבדלים? "היום זה משהו הרבה יותר רחב מאשר בתקופה שעסקתי בה בספר", אומרת ליבליך השבוע, "היום יש משבר פתאומי, עולמי, ואנשים שעד לפני חצי שנה היו מבוססים חווים פתאום הלם והסתגלות. בזמנו רבים מהמקרים היו הידרדרות איטית, הפעם זה מהיר וקולקטיבי. בושה היתה מוטיב מרכזי מאוד אז. רבים מהמרואיינים דאגו להסתיר את מצבם הכלכלי מסביבתם והתחבאו מאחורי החזות שהכל בסדר. אפילו מעצמם. שמרו על פאסון, זה היה הכי חשוב. היום זה שונה, אין בושה. אני רואה אנשים בהפגנות ודברים בטלוויזיה, עם פנים גלויות ובכי בפרהסיה, אנשים מספרים הכל, אולי זו תוצאה של השוֹק. יחד עם זאת", אומרת ליבליך, "יש הרבה יותר לחימה היום. אנשים שלא מתביישים נלחמים יותר".

 פרופ' עמיה ליבליך / צילום: רמי זרנגר

מלבד הפאסון' על מה הכי קשה לוותר?
"על מה שצריך לתת לילדים. אנשים ניסו לעשות הכל, רק שהילד לא ירגיש".

וכשהפאסון נסדק?
"אתה רואה יותר אלימות במשפחה ודברים מהסוג הזה. גם בהפגנות, יש גלישה לאלימות יותר בקלות. זה לא רק הקיטוב החברתי - אנשים יותר בלחץ. מה עם תפיסת העתיד? כשמנסים להביט קדימה, יש עננה של חוסר ודאות. התפיסה שאוטוטו יהיה יותר טוב מעודדת, ופה המשברים - הבריאותי, הכלכלי והפוליטי - מזינים אחד את השני. זו הצרה הישראלית המיוחדת. אחד משפיע לרעה על השני".

לא רק ייאוש

כשמניחים את הכרונולוגיה הכלכלית של הנשים והגברים שהשתתפו בפרויקט שלנו על ציר זמן אפשר לראות בחדות עד כמה ההתמודדות הכלכלית אינה רק עניין של כסף והתמודדות מול מוסדות אטומים. לא פחות מכך, מדובר בהתמודדות חברתית, משפחתית, ובעיקר אישית. בעולם קפיטליסטי ערכו של אדם, שייכותו ומעמדו החברתי נמדדים - הרבה פעמים גם בעיני עצמו - בסוף כל חודש; מי אתה כשאחד הדברים הכי חשובים לך ניטל ממך ולא ברור אם ומתי ישוב.

החודשים המתישים שעברו ממרץ עד אוגוסט היו עבור עצמאים רבים, בעיקר מתחומי התיירות, התרבות והפנאי, רכבת הרים רגשית לא פחות מרכבת הרים כלכלית. לכולם כבר מסתובב הראש מרוב טלטלות.

אבל לא רק ייאוש יש פה, ממש לא; כשמקשיבים לסיפורים המלווים את הכרונולוגיה הכלכלית אי אפשר שלא להתרשם מהכוחות והיכולות והעקשנות והגמישות והאופטימיות שמגלים רבים כל כך בזמנים האלה; לוחמות ולוחמים שלא מוותרים כל כך בקלות ולא נותנים לאף קו להגדיר אותם, בטח שלא להכניע אותם. שתי השיחות שקיימנו עם איילת האריס - שהיא ובן הזוג שלה איתי עברו לעבוד בשכר מינימום בטיב טעם אחרי שמתחם המשחקים לילדים שלהם נסגר לפני חמישה חודשים בלי צפי לפתיחה - היוו, בהיעדר מילה אחרת, מקור להשראה. כך גם שיחות אחרות.

"עברתי מלהיות בעלת עסק שמנהלת עובדים למי שצריכה לבקש רשות ללכת לשירותים", סיפרה האריס, והוסיפה "חייב להיות פה תהליך של היפרדות מהאגו, גם כאמא ובת זוג. אם לא עושים אותו, לא מצליחים לעבור את התקופה בשלום. צריך להתנתק מכאב הלב. אם את לא עושה קאט, המרמור יציף אותך כל הזמן, ואחריו הדיכאון. ואם את לא עושה את הקאט הזה בפרנסה, לא תצליחי לעשות אותו גם כאמא ובת זוג. אני אומרת לעצמי ולילדים ברגעי משבר, כשאני חוטפת השפלה מלקוח, מהמציאות או מהמדינה: בסוף אַת מי שאַת, ואֶת מה שאַת - הכישרון, היכולות, המוניטין, הערכים - אף אחד לא יכול לקחת".