אתם לא הולכים לבית ספר? זו הטרגדיה הגדולה?

א. "דור הקורונה: מצוקה נפשית ונשירה", "הדור האבוד", "הקורבנות השקופים של המגפה", "זומבים", "נגמרים לנו מול העיניים", "לא מצחצחים שיניים", "בודדים, מדוכאים, חרדים", "משועממים, אכולי תסכול ושנאה עצמית", "לא לומדים דבר, לא קולטים מילה", "הולכים ונשמטים לתוך הכלום", "דור מסומן שיתמכר לסמים", "הנזק שנגרם להם מזעזע", "הנזק הנפשי יהיה האחרון להירפא", "אנחנו מאבדים אותם!", "שערי העתיד נעולים בפניהם" - התחזיות המדכדכות והתארים המעליבים הנ"ל מתייחסים כולם לילדים ולבני הנוער בישראל, יצורים שרבים מאיתנו פוגשים על בסיס יומיומי. האמינו לי שכל ההתבטאויות הנ"ל הן רק מבחר קטן שליקטתי בלי הרבה מאמץ מתוך אינספור מאמרים וידיעות שהופיעו בכלי תקשורת מכובדים בימים האחרונים מפי עיתונאים בעלי עט ומומחיות בעלות שם.

אני לא מנסה להכחיש אף אחת מהשפעות הקורונה, כמובן. הנתונים, כידוע, תומכים ומצביעים על עלייה חדה של עשרות אחוזים בפנייה לשירותי בריאות הנפש ועלייה מחרידת נפש של מאות אחוזים במקרי אלימות במשפחה. הדברים הנ"ל צפויים להמשיך ולהתגבר אם תעמיק התהום הכלכלית. ברור גם שכל אחת ואחד מאיתנו מרגיש על הכתפיים את משא המועקה וחוסר הוודאות שמצטברים שם כבר חודשים ארוכים, ארוכים מדי, ואין צורך לומר שגם ההתנהלות של ממשלת ישראל לא ממש מרגיעה או מעוררת אמון והוודאות היחידה שהיא מספקת לאזרחיה היא הידיעה שאכלנו אותה.

ובכל זאת, ומבלי להתעלם מאף אחד מהסימנים או חלילה לוותר על אלה שצריכים שיילחמו עבורם (כל אותם ילדים ונשים הכלואים בבתים אלימים), בואו חברות וחברים, אולי כדאי להרגיע קצת עם נבואות החורבן והזעם, בטח עם התיאורים הגרפיים, המגעילים כמעט, בנוגע ל"דור הקורונה", טוב?

אולי נתחיל בזה שהם (ואנחנו) לא "דור" הקורונה - נכון שהזמן קצת הרבה המון נמתח, אבל עברו תשעה חודשים סך הכול, לא דור אפילו במונחים של טלפון סלולרי. הקורונה אומנם לא ממש קרובה לסיום, אבל אופציה של סוף כבר מתחילה להיראות בעין. אני גם לא מקל ראש בזה שהלכה שנת לימודים או עושה הנחות לממשלה, אבל בחייאת - כולה שנת לימודים אבודה, במערכת חינוך בינונית, במדינה לא מתפקדת בשל מגפה עולמית; לא עניין נעים בכלל, אבל יחד עם זאת לא עניין שחייב לגמור לאף ילדה או ילד את החיים או לגרום להם להישמט אל תוך הכלום ולהיגמר לנו מול העיניים.
קצת פרופורציות.

 ילדים, אתם חושבים שקשה לכם?! / צילום: איור: תמיר שפר

ב. למה אנחנו מדברים ככה על הילדים שלנו? כי ככה זה. לכל אורך ההיסטוריה המתועדת, כולל הירוגליפים וציורי מערות, יש מעט מאוד דברים נפוצים יותר מאשר מבוגרים שאומרים דברים רעים על הצעירים מהם. אבל הפעם זה שונה. נדמה לי ששנת הקורונה הראשונה שלנו חשפה משהו אחר, רגש לא מוכר.

אם עד ממש לא מזמן - אפילו אני זוכר את זה על בשרי - היחס והרגש הכמעט טבעיים של דורות של מבוגרים כלפי הצעירים נעו על הטווח המוכר של פער הדורות האהוב, בין דאגה לחוסר הבנה לחשדנות ועד לבוז ואפילו כעס - הצעירים האלה, מה לעזאזל הם חושבים שהם יודעים / מבינים / זוכרים / רוצים / שומעים / לובשים / מעשנים?! כך עבדו הדברים פחות או יותר מאז ומעולם. אבל עכשיו, בקורונה, אני מזהה פתאום רגש חדש אצלנו ההורים: רחמים. כולם מרחמים על הילדים שלהם. אנחנו רואים אותם סרוחים בחדרים במבטים זגוגים, עוברים ממסך למסך, לובשים פיג'מות בנות שלושה ימים, עוד רגע וכבר מתחיל לעלות להם עובש מהעיניים. אלא שמאחר שאנחנו לא יכולים לכעוס עליהם, הפעם זו באמת לא אשמתם, נדמה שהרגש שהיה מונח הכי קרוב לכעס על מדפי הלב המבולבל שלנו - גם אנחנו בני אדם, הלו! - היו הרחמים. מסכנים הילדים, תראה אותם.

אני לא יודע אם דבר כזה אירע בהיסטוריה. אולי אנחנו דור ראשון. הדור הראשון שמרוויח פחות מהוריו והדור הראשון שמרחם על ילדיו. אז אם ככה, נדמה שכדי להסביר לעצמנו את הרגש הלא מוכר, אנחנו מצפים אותו בנבואות זעם על טראומות איומות ונוראות שייגרמו להם בשל הפסד הלימודים. משהו שיוריד את הרחמים בגרון יותר בקלות.

ג. כך, אני קורא את פרופסור יורם יובל שכתב, "הקורונה לא שונה מכל אירוע טראומטי המוני בהיסטוריה, מאסון צ'רנוביל ועד למלחמת העולם השנייה: ככל שחולף יותר זמן מאז תחילת האירוע, כך גדל חלקו היחסי של הנזק הנפשי… הנזק הנפשי יהיה גם האחרון להירפא, זמן רב אחרי שהאירוע והשלכותיו האחרות יהפכו לזיכרון רחוק... הנזק הנפשי, החינוכי והחברתי שנגרם לילדי ישראל הוא מזעזע. עקבותיו יישארו עם הילדים שלנו ואיתנו עוד הרבה שנים אחרי שהמגפה תחלוף".

מצטער, פרופסור, אבל אני לא חושב ככה. מלחמת העולם השנייה מול לשבת בבית מול הלפטופ? קאם און! ברצינות, לא כל דבר חייב להיות טראומה נוראית. זו לא תחרות, כן?, אבל אני ובני דורי עברנו דברים גרועים פי מאה מכמה חודשים בלי בית ספר. היו מלחמות ופיגועים ואינתיפאדות והרבה יותר אלימות בכל מקום ואני לא זוכר שמישהו ריחם עליי. אם כבר, כל הזמן הזכירו לנו כמה קל לנו בחיים וכמה היה קשה קודם ובכלל שאנחנו לא מבינים שום דבר - זה היה כיף!

לא נעים לשבת בבית עם הילדים, לכולם נמאס כבר מהכול, זה ברור, אבל אנחנו לא בגטו. חשוב לי שוב להדגיש שאני לא מדבר על הבתים האלימים, שבהם כל יום הוא גיהנום. אז מבלי להוריד אחריות מראש הממשלה, שר החינוך, האוצר ושאר הלא יוצלחים בממשלת ישראל, צריך לומר לצאצאינו ומקור אושרינו הגדול: קשה לכם בזום? אתם חושבים שקשה לכם, ילדים?! אין לכם מושג כמה הרבה יותר קשה היה לנו פעם! יכול להיות שזה יעזור להם להתמודד יותר טוב מהשיטה הנוכחית; והרי בדיוק לשם כך ייעדנו, הקמנו והפעלנו את המנגנון הקדמוני של פער הדורות - והרי כל דור צריך להוכיח משהו, כך מתקדמים. אבל מה יוכיח דור - שהוא בכלל לא דור! - שמרחמים עליו? אם כבר, מכל הדברים - הרחמים יכולים להשאיר את הצלקת הכי עמוקה.

נזק נפשי ארוך טווח? לא נראה לי, באמת שלא. אני מוכן לשים 15 שקל שבעוד עשרים שנה, נובמבר 2040, ניפגש פה, על העמוד הזה בדיוק, וכל מה שיישאר משנת 2020 יהיה בעיקר נוסטלגיה, כנראה שלא מתוקה במיוחד, אבל מצד שני מי יודע. אם יש דבר אחד שלמדנו על המין האנושי: הוא כמעט תמיד מתגעגע למה שהיה.
ואל תדאגו, הילדים יסתדרו. הם לא כל-כך שבירים.